נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.
טרם השיבו לכתב האישום העלה בא כוחו טענה מקדמית מחמת "הגנה מן הצדק", מכוחה עתר לביטול כתב האישום, מאלה הנימוקים: בשנת 2003, הוגש נגד הנאשם כתב אישום ראשון, ובסיום ההליך הפלילי שהתנהל במסגרתו הורשע ודינו נגזר למאסר לתקופה של 68 חודשים. בין כתב אישום הראשון לנוכחי קיימת זהות מבחינת האשמה במובן זה שגם בראשון נכללו עבירות של הפרת הוראה חוקית והטרדה באמצעות מתקן בזק, בנוסף לעוד עבירות, אך לא במתכונתם הנוכחית ולא בהתייחס לתאריכים הספציפיים שמצוינים בכתב האישום בו עסקינן. מה עוד שכתב האישום הנוכחי הוגש ביום 15/8/05, דהיינו, כשנתיים לאחר כתב האישום הראשון, בהיות המבקש אסיר.
טענות ב"כ המבקש בקליפת אגוז הינן, כי הואיל ולמעשה מדובר באותה מסכת אירועים, בעלת אופי זהה, ובאותם צדדים ונסיבות, מן הראוי היה לאחד את שני כתבי האישום ולהעמיד את הנאשם לדין בהזדמנות הראשונה בגין מכלול העבירות, ולא להפרידן לשני כתבי אישום, כאילו היה מדובר בפרשיות שונות, ובכך לגרום עינוי דין ןנאשם.
פיצול לא מוצדק של האישומים המצטרף במקרה זה לפעילות משטרתית לקויה ובעייתית, מהווים, לדעת הסנגור, עילה לביטול כתב האישום השני מטעמים של "הגנה מן הצדק".
וביתר הרחבה. לטענת הסנגור, ראיות המאשימה בתיק זה הן אותן הראיות ממש שהיו מונחות לפניה בתיק הקודם, ולכן, משלא העמידה את הנאשם לדין בגין העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי בהזדמנות הקודמת, זאת למרות שהצדדים הם אותם צדדים והנסיבות זהות, היא מנועה מלהאשימו בהן כיום לאחר שהתיק הקודם הסתיים בהכרעה שיפוטית. הסנגור מדגיש כי התביעה הייתה מודעת לביצוע העבירות נשוא בכתב האישום הנוכחי אך נמנעה מלכלול אותן בכתב האישום הקודם, ולכן, מנועה כיום מלטעון טענות נוספות ו/או חדשות מעבר לאלה שכבר נטענו על ידה בעבר.
ב"כ המשיבה דוחה בתוקף את הטענה, ולפיה בעת גיבוש כתב האישום הקודם היו ידועות לרשויות התביעה העובדות שבבסיס כתב האישום הנוכחי. הדבר נבע מהסיטואציה הבאה: המתלוננת הגישה תלונה בתחנת אשדוד בגין הטרדות חדשות של הנאשם, והתיק הועבר לתחנת יפתח משום שהעבירות בוצעו, לכאורה, בבית המעצר אבו כביר, שהוא חלק משטח השיפוט של תחנת יפתח. המאשימה טוענת כי במחלק הונאה בת"א, התחנה שטיפלה בתיקי הנאשם ועמה הייתה התביעה בקשר, לא ידעו כלל על התלונה הנוספת.
המתווה הנורמטיבי של טענת "הגנה מן הצדק"
עסקינן בהעלאת טענה מקדמית במסגרת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 .
סעיף 149 (10) נוסף לאחרונה לספר החוקים ועניינו ביטול כתב האישום מחמת ההגנה מן הצדק. תיקון סעיף 149 (להלן: "תיקון מס' 51") נכנס לתוקף ביום 21.5.07 קובע:
149."לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן -
(10) הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון 51 נאמר:"
הצעת החוק באה לעגן בחקיקה את טענת הגנה מן הצדק, אשר אומצה בשיטת המשפט בישראל בדרך של הלכה פסוקה. על פי המוצע תעוגן טענת הגנה מן הצדק במפורש כטענה מקדמית המנויה בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982. טענת ההגנה מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום משום שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן או משום שיש בניהול ההליך הפלילי פגיעה בחוש הצדק וההגינות".
בדברי ההסבר להצעת החוק נסקרה בקצרה ההיסטוריה הפסיקתית של התפתחות ההלכה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". צוין, כי טענת ההגנה מן הצדק נקלטה במשפט הישראלי לפני כעשור שנים בע.פ. 2910/94ע"פ 2910/94
יפת ואח' נגד מדינת ישראל (להלן: "
פרשת יפת"), שם נקבע כי סמכות בית המשפט לבטל את כתב האישום תופעל במקרים נדירים מהם עולה, כי מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשות שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. עוד נאמר, כי בשנת 2005 ובעקבות ביקורת שנמתחה בספרות המשפטית על היקף פריסתה הצר של הטענה, ניתן פסק הדין בע.פ. 4855/02ע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ. בורוביץ (להלן: "פרשת בורוביץ"), בו הרחיב בית המשפט במידה ניכרת את היקף תחולתה של ההגנה מן הצדק. באותו מקרה יצר בית המשפט מבחן מקל וגמיש יותר - מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק, שלפיו עשויה הטענה לחול בכל מקרה, שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט.
כאמור, ברוח הדברים הללו התקבל תיקון 51 הנ"ל, המקנה לבית המשפט סמכות במסגרת הליכים מקדמיים שלפני פתיחת המשפט, לבטל כתב אישום אם מצא כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. הוראת סעיף 149 (10) היא חדשה. כאמור לעיל, הוכנסה לספר החוקים ביום 21.5.07, וככל שניתן לומר לא עמדה עדיין למבחן בבתי המשפט.
גם טרם הכללתו של סעיף 149 (10) בחוק סדר הדין הפליליחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] 149, ניתן היה להעלות את הטענה של הגנה מן הצדק כטענה מקדמית, כעילה לביטול כתב אישום. השיקולים שעל פיהם נהגו בתי המשפט, בבואם להכריע אם יש או אין לבטל כתב אישום לא השתנו, ולפיהם רשאי בית המשפט לבטל כתב אישום אם מצא כי יש פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. יחד עם זאת, מדובר במהלך קיצוני שבית המשפט נזקק לו במקרים חריגים ביותר.
השאלה שבית המשפט אמור להחליט בה הינה, אפוא, האם דבקו במקרה אותם פגמים ולקויים בהתנהגות הרשות באופן המצדיק להחיל עליו את דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק", ולפטור את הנאשם כלל מאחריות פלילית לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ולזכותן מהן, אם לאו.
מבחינת החלתה בפועל, יש להדגיש, כי הגנה זו אינה ניתנת ליישום באופן אוטומטי, ובית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו במשורה, ביד קפוצה ממש, ורק במקרים נדירים ויוצאי דופן בלבד, ולאחר שבחן בדקדקנות ובזהירות את כל קשת השיקולים הרלבנטיים, לרבות, המשמעות המצטברת ממכלול הנתונים והנסיבות של המקרה הקונקרטי, וההשלכה של התוצאה הקרדינאלית שבביטול כתב אישום:
"
מכיוון שלהחלתה של "ההגנה מן הצדק" עלולות להיות גם השלכות בלתי רצויות מבחינתו של הציבור, גובשה התפיסה שדוקטרינה זו יש להפעיל במשורה ולהגביל את החלתה למקרים נדירים יוצאי דופן" (כב' הש' קדמי בבג"צ,
עו"ד מרדכי כץ נ' היוהמ"ש ואח').
ההגנה מן הצדק, נקבע בפסיקה, מעמידה זה מול זה שני אינטרסים כבדי משקל, וההכרעה ביניהם תעשה רק בתום הליך של עריכת איזון בין האינטרסים השונים המתנגשים:
