החלטה בתיק פ 4742/07

המבקשת הועמדה לדין בכתב אישום המחזיק שלושה אישומים בו מיוחסת לה שורה של עבירות, ביניהן, זיוף, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט ושבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בפתיחת המשפט העלתה סנגוריתה טענה מקדמית, מכוחה עתרה לביטול העבירה של שבועת שקר, נשואת האישום השלישי. טענתה נסמכת על הנימוק, ולפיו העובדות המפורטות באישום זה אינן עונות על יסודות העבירה החייבות  מתן "תצהיר" שמסירתו תהיה בפני בעל סמכות לקבלו, ואלמנטים אלה לא מתקיימים במקרה הנדון. לשון אחר, בענייננו נטען כי הנאשמת שלחה מכתב שכלל עובדות לא נכונות, ולא "תצהיר", ומקבלו הוא פקיד משרד הפנים שאינו נמנה על אחת מחמש הרשויות המצוינות בסעיף 15(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), כמוסמכות ל"אשר" "תצהיר", מקל וחומר ל"קבלו".

דיון

זו לשון שתי הוראות החוק הרלבנטיות לענייננו:

סעיף 239 לחוק העונשין שכותרתו "שבועת שקר" קובע:

" מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר, דינו - מאסר שלוש שנים".

סעיף זה בא להחליף את סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, 1936 שכותרתו הייתה "הנשבע לשקר", ובו נקבע: " כל שביודעין נשבע לשקר או נותן הן צדק בשקר או הצהרת שקר בפני אדם המורשה להשביע או לקבל הצהרה, יאשם בעוון".

סעיף 15 לפקודה עוסק בתצהיר בכתב כראיה בדין, ומתנה את תקפותו לשמש כראיה כשרה בהזהרת המצהיר על ידי אחד מבין המנויים בסעיף15(ב) לפקודה:

" מקום שמותר לאדם על פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן-צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

(ב) האזהרה לפי סעיף קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על ידי אחד מאלה:

(1) שופט;

(2) דיין בבית דין דתי;

(3) היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה וסגני פרקליט המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;

(4) עורך-דין;

5) ראש רשות מקומית;

(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים."

לנאשמת מיוחסת עבירה של שבועת שקר בנסיבות בהן, ביום 4.6.06, פנתה במכתב למר יניב פלס ממשרד הפנים בו בקשה אורכה למציאת מעסיק תוך ציון עובדות שקריות, והשאלה היא, האם פקיד משרד הפנים עונה על דרישת המחוקק בהוראת סעיף 239 לחוק העונשין, דהיינו, הינו בבחינת "מי שמוסמך לקבל את התצהיר". טענת ההגנה, כי הואיל והוא לא נמנה על הרשימה המפורטת בסעיף 15(ב) לפקודת הראיות (להלן:"סעיף 15(ב) לפקודה"), אין הוא יכול ל"אשר" תצהיר, וממילא אינו מוסמך "לקבל" תצהיר, כדרישת הוראת החוק, והמכתב אינו בבחינת תצהיר. אין דעתי כדעתה.

הנני סבורה כי המעשה המתואר בעובדות כתב האישום עונה על הגדרת סעיף 289 לחוק העונשין. מלשונו ניתן ללמוד כי הסעיף סובל פרשנות תכליתית, שאינה מחייבת הזהרת המצהיר. הווה אומר. כוונת המחוקק הייתה להחיל את העבירה גם על מי שהצהיר על עובדות בפני בעל סמכות בלי שהוזהר. וכי אין להקיש, ומטרת חקיקתו הייתה למנוע מהרשימה שבסעיף 15 לפקודה שרק מי שיכול להזהיר את המצהיר, ומופיע ברשימה הוא מי "שמוסמך לקבל את התצהיר".

לציין, בפקודת הראיות המאוחרת לפקודת החוק הפלילי ישנה הפנייה מפורשת בנושא לסעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, כמתבקש מהוראת סעיף 16 לפקודת הראיות, הקובע: "לעניין סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, 1936, דין תצהיר שנעשה לפי סעיף 15 כדין הצהרה בשבועה". מכאן מתבקשת המסקנה, כי תצהיר שנעשה מכוח סעיף 15 הוא בר תוקף בנוגע לסעיף 120. רוצה לומר, סעיף 120 מכיל את התצהירים שנעשו בהתאם להוראת סעיף 15, ואין בכך בהכרח להביא לכלל מסקנה שהוא חל על תצהירים אלה בלבד. 

כבר נקבע בע"פ 71800/02 (מחוזי - (ת"א)) דוד בן שאול איינהורן נ' מדינת ישראל: