כתב האישום שבפני מייחס ליוסף שווילי, יליד 1951 (להלן: "
הנאשם") עבירה על סעיף 16(2) לחוק כלי ירייה, התש"ט-1949 (להלן: "
החוק"). בזמן הרלוונטי החזיק הנאשם ברישיון אקדח מסוג C2 בקוטר 9 מ"מ שמספרו 164969 (להלן:
"האקדח"). במסגרת הסדר טיעון הנאשם הודה שביום 11.05.03 השאיר ללא השגחה במכוניתו את האקדח יחד עם מחסנית ורישיונות. האקדח והפריטים הנילווים נגנבו ומכאן כתב האישום וההודאה.
בהתאם להסדר לאחר הודעה ובטרם הרשעה הוזמן תסקיר משירות המבחן, שהתבקש לבדוק נסיבותיו הכלליות של הנאשם במיוחד השפעת הרשעה על עתידו (עמ' 3 לפרוטוקול).
שירות המבחן נדרש כמקובל לכל הנתונים הרלבנטיים לנאשם, עברו הנקי, שירותו שירות קבע בצה"ל, עד יציאה לגמלאות. מאז השחרור הנאשם לא הצליח למצוא עבודה מתאימה. שירות המבחן התרשם באופן חיובי מאישיותו הנורמטיבית של הנאשם בכלל, ובפרט מהאחריות שקיבל על עצמו בגין המחדל שאיפשר את הגניבה. שירות המבחן העריך שהאירוע חריג, והסיכוי שישנה נמוך. למרות שהשירות ער לעובדה שאין בעצם ההרשעה לפגוע ישירות בתעסוקת הנאשם, המליץ להימנע מהרשעתו על מנת שלא יפגעו סיכוייו למצוא עבודה מתאימה ולהשתלב בה, משימה קשה בהתחשב בגילו. לדעת השירות במקרה זה די בחיוב הנאשם בביצוע עבודות של"צ ללא הרשעה.
התביעה - ההמלצה לא שינתה את דרישת התביעה להרשיע הנאשם. לטענתה, הוא לא עומד במבחנים שקבעה הפסיקה בהקשר לאי הרשעה, ובמיוחד בהתחשב בעובדה, שלא יגרם לו נזק מיוחד באם יורשע.
הנאשם - ביקש להימנע מהרשעתו, שלטענתו תפגע ביכולתו הכללית למצוא עבודה מתאימה ובמיוחד יפגע עתידו המקצועי כקבלן, מקצוע הדורש עבר נקי ותעודת יושר.
לאחר ששמעתי הטיעונים, שקלתי הנסיבות ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני, הגעתי למסקנות כדלקמן:
1.
ככלל - מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי, יורשע בדינו. תוצאה זו מתחייבת ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית. בהרשעה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 644.
2. עם זאת, במקרים חריגים, כאשר הרשעה היא בגדר "
מכת מוות" מבחינת הנאשם, מוסמך בית המשפט לסיים ההליך ללא הרשעה. ראו לעניין זה ספרו של כב' השופט י' קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1105.
- בפסק הדין המנחה 2083/96
, תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337 נקבעו השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע אם להרשיע את הנאשם אם לאו:
"
תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה...
הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים
:
ראשית
, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ו
שנית
, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
4. השאלה אם לסיים הליך ללא הרשעה או שלא לעשות, עולה וחוזרת בפני
בתי המשפט לעתים רבות, במגוון רחב של מקרים שלכל אחד מהם
נסיבות ייחודיות ואין נאשם שאין לו הסברים המצדיקים מבחינתו
את העבירה שבה הואשם והודה. על מנת שפסיקה לפנים משורת הדין לא תהפוך לפסיקה שעל פי שורת הדין מחוייב בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לסיים ההליך בלא הרשעה
אך
ורק במקרים חריגים ומיוחדים ביותר.
5. בהקשר זה ראוי לציטוט פסק דינו של בית המשפט המחוזי ת"א בע"פ 71390/03
מדינת ישראל נ' אוחיון, מיום 8.12.04, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר, בפסקה ח' לפסק הדין :
"...
לא מעט מן הנאשמים המופיעים בפנינו הם אנשים נורמטיביים ככלל שבשלב מסוים ובנסיבות כאלה ואחרות פונים לדרך התנהגות אחרת. המשיב איננו חריג, זאת הרשעתו הראשונה, אך לו חפץ המחוקק שעבירה ראשונה לעולם תסיים באי הרשעה, חזקה שהיה אומר זאת. אין באמור בתסקיר שירות המבחן ביטוי לחומרה שבעבירה. מטבע הדברים שירות המבחן רואה לנגד עינינו את אינטרס של המשיב מחובתנו כבית משפט לראות לנגד עינינו גם את אינטרס הציבור".ו
6. למרות שבפסיקה ענפה שיצאה מלפני בתי המשפט על ערכאותיהם השונות, נקבעו כללים שמטרתם לקבוע גדרות ליישום הסמכות הקבועה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התש"ז-1977ובסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תש"ט-1969, יישומה בפועל של הסמכות קשה. וראו לענין זה פסק הדין בע"פ [ת"א} מ.י. נ. עמרן ואח' (הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר ) שקבעה כדלקמן:
"
השאלה אם להיענות לפניה ךסיים הליך ללא הרשעה, עומדת
בפני בתי המשפט פעמים רבות, בסיטואציות שונות, מגוונות ורחוקות זהו מזו מרחק רב. פעמים הדגש הוא על העבריין, פעמים על העבירה, ותמיד טענת ההגנה היא, כי בשיקול הכולל- לא זה האיש שצריך לשאת על גבו את אות הקין המצוי בעצם ההרשעה.