1. בתאריך 28.9.04 ניתנה החלטתי הקוראת לסנגורים המלומדים להגיש את טיעוניהם המקדמיים בכתב, לקראת המועד הקרוב הקבוע לשמיעת תיק זה, ה- 9.12.04. ואכן, ב"כ נאשם 4, עו"ד ד' קואל, הגיש ביום 2.12.04 טענות מקדמיות בכתב, ולטיעוניו הצטרף אף עו"ד א' מני, בשם נאשם 9. ביום 5.12.04 גם עו"ד א' גוטמן, ב"כ נאשם 7, הגיש את טיעוניו בכתב. בתאריך 9.12.04 במהלך הדיון, הצטרפו שאר ב"כ הנאשמים לחבריהם אלו, ובו ביום ניתנה החלטתי, ללא פירוט נימוקי, לדחיית עיקר טענותיהם של הסנגורים, תוך שבית המשפט מבקש את התייחסות ב"כ התביעה והנאשמים לטענה בדבר החובה להעדפת הנורמה הספציפית המקילה, דהיינו, אישום בניגוד לסעיף 292 לחוק
העונשין (להלן - החוק), תוך מחיקת האישום הכללי והמחמיר, בניגוד לסעיף 290 לחוק. ב"כ התביעה הגישה את טיעוניה ביום 16.12.04 והסנגורים המלומדים נמנעו מכל תגובה.
על כן, הנני מוסר עתה את נימוקי לדחיית כל טענותיהם המקדמיים של הנאשמים.
2. לנאשמים שתי טענות עיקריות. הראשונה, כי מן הדין להחליף את האישומים כנגד הנאשמים שבניגוד לסע' 290 לחוק, לסעיף אישום קל יותר, בניגוד לסעיף 292 לחוק, דהיינו, במקום האישום במתן או לקיחת שוחד, באישום בעבירה של שוחד תחרויות. החלפת סעיף האישום, אין בה אך משום הקלה בחומרת העבירות המיוחסות לנאשמים, אלא היות והעבירה נשוא סע' 292 לחוק הינה, על פי הגדרתה, מסוג עוון, יש מקום למחיקת מספר סעיפי אישום בגין התיישנות העבירה. הטענה השניה עניינה באישומים בעבירת הקשר, באשר אין מקום להאשים את הנאשמים בעבירת הקשר, ויחד עם כך אף את יחוס העבירה המוגמרת לאותם נאשמים. קשירת הקשר "נבלעת" בביצוע העבירה המוגמרת ואין בפנינו עתה אלא מעשה אחד וכמובן שאין כל מקום להטיל בגינו שני עונשים. ומכאן הבקשה למחיקת האישום הראשון הדובר בקשירת הקשר לביצוע העבירות נושא האישומים הבאים.
כאמור, על אף חריפותן, אין בטענות אלו כל ממש.
3. בסעיף 34 כ"א לחוק העונשין, נאמר כדלקמן: -
"ניתן דין לפירושים סבירים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".
בבג"ץ 4445/02
מור ואח' נ' עירית הרצליה, תק-על 2002 (3), פורש סעיף זה כהוראה המאמצת, בין היתר, את הכלל שבמקום בו ניתן להחיל שתי נורמות הנובעות מדברי חקיקה שונים, על אותו אירוע או מעשה, הרי בהעדר הוראה לסתור, הפריט הטבעי, הספציפי והמקל מבין השניים הוא שיחול, ובמיוחד כשעניננו בדיני העונשין (ראה שם עמ' 112).
על כן, כאשר ניתן להחיל על מעשי והתנהגות הנאשמים את כל אחת משתי ההוראות העונשיות, הן זו שבסעיף 290 לחוק והן זו שבסע' 292 לחוק, מין הדין כי ההוראה הספציפית דווקא, קרי - שוחד בתחרויות, ולא ההוראה הכללית, מתן שוחד, היא שתחול, ובמיוחד שהעונש בגין עבירה בניגוד לסעי' 293 - קל ונמוך באופן משמעותי מהעונש הנקוב בסע' 290 (מאסר מירבי של 3 שנים מול מאסר מירבי של שבע שנים).
4. בסעיף 290 לחוק נאמר כדלקמן:
(א)
עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו....
(ב) בסעיף זה "עובד ציבור" - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור.
ובסעיף 292 לחוק נאמר כי:
(א)
הנותן שוחד בכוונה להשפיע על קיומן, מהלכן או תוצאותיהן של תחרויות ספורט... דינו...
כלומר, יש לאבחן בין המרכיב הנסיבתי שבכל אחת משתי העבירות. במקרה הראשון, העבריין הוא "עובד ציבור" ודרישה זו אינה קיימת במקרה השני. מכאן שאם הנאשמים בתיק זה, על פי האמור בכתב האישום, הינם "עובדי ציבור", שתי הוראות דין אלו אינן זהות או מקבילות על פי תכליתן ואין מדובר בבחירה בין הוראה ספציפית מחמירה מול הוראה כללית מקילה. אין כל מקום ליחס לנאשמים, כעובדי ציבור, את הנורמה המקלה, כאשר בגין הרכיב הנסיבתי, בהיותם עובדי ציבור, חלה עליהם הנורמה המחמירה יותר.
בתחילה סברתי כי המונח "שוחד", הנזכר בשני סעיפי חוק אלו, ממילא מחיל את הנסיבה של הנאשם כעובד ציבור, כשמתן שוחד או לקיחתו, קשורים באופן בלתי נפרד למעמד העבריין כעובד הציבור. אולם לא מצאתי כל אסמכתא המאשרת סברה זו, ודווקא הפירוש המילוני (מילון אבן שושן), קובע כי שוחד הוא "מתן שלמונים, מתן בסתר כסף או שווה כסף, כדי להטות לב אדם לטובת הנותן", או "נתינת שלמונים למישהו, או הטיית לב בכל דרך שהיא, כדי שיטה את הדין או שיעשה משהו בלתי כשר לטובת הנותן..." (מילון י' גור). ודוק - לאו דווקא בתחום הציבורי.
ולטעמי, אין כל ספק כי הנאשמים 4 עד 7 הינם עובדי ציבור, כהגדרת המונח בחוק. הרי הפרשנות תהיה
בתכלית האיסור. שאר הנאשמים הינם שותפים לעבירה או שקשרו את הקשר יחד עימם. נאשמים אלו הינם שופטי כדורגל, במסגרת משחקי הכדורגל המאורגנים באמצעות ההתאחדות לכדורגל בישראל, עמותה המרכזת ומפעילה את משחקי הליגה ושאר המשחקים המאורגנים. איגוד השופטים, בו היו הנאשמים 4 עד 7 - יחד עם שופטים אחרים ששמם נזכר בכתב האישום - חברים, הוקם על ידי ההתאחדות על מנת לקיים את המשחקים על פי חוקי המשחק. הן ההתאחדות והן האיגוד, הינם תאגידים המספקים שירות לציבור, אף אם מדובר בעמותות וולנטריות שעיקר תקציבן מקורו אינו ישירות מכספי ציבור, קופת המדינה. המבחן אינו במקור המימון התקציבי, אלא דווקא בפן הציבורי בשירות הניתן על ידן. למזער, ענייננו ב"דואליות נורמטיבית", דהיינו - גוף משפטי שבעניינו יחולו הן הדין הציבורי, מנהלי, והן הדין הפרטי.
הציבור הרחב הוא הנהנה ממשחקי הכדורגל המאורגנים על ידי ההתאחדות. אין כל דרך לנהל משחקים אלו ללא השופטים חברי האיגוד. הציבור קונה הכרטיסים אף מממן, ישירות או בעקיפין, את שכר השופטים, אף אם באופן חלקי. ללא הענין שיש לציבור במשחקים, אין כל צורך ומקום בהתאחדות ובאיגוד. ציבור זה מצפה משופטי הכדורגל שישמרו על טוהר הספורט, בישום חוקי המשחק, ללא כל ענין אישי וכספי בתוצאה. משחקים שתוצאתם מוכתבת מראש, בגין ענין אישי של השופט, אינם מענינים איש. רק שמירה קפדנית עלי יושרם של שופטי הכדורגל תאפשר את המשך הענין הציבורי במשחקים. חשש מקביעת התוצאה מראש, תרחיק את הקהל מהמגרשים. במצב זה, השירות הניתן ע"י שופטי הכדורגל, הינו "שירות ציבורי" לכל דבר וענין, והנאשמים אלו הינם "עובדי ציבור", כאמור בסע' 290 לחוק.
הצורך בחקירתו המאוחרת של סע' 293 לחוק נולד, כאמור בדברי ההסבר לחוק (הצעת חוק 954 , 19.7.91 עמ' 282), לאור דברי בית המשפט בע"א 575/70,
עומר תגר ואח' נ' אגודת ספורט אשדוד, פד"י כ"ד (2), 499, בו נחשפו תופעות חמורות של שחיתות בספורט הכדורגל, במתן שלמונים לשחקני כדורגל במטרה להטות את תוצאותיהם, כאשר אותם שחקנים אינם, לכאורה, "עובדי ציבור", כך שלא ניתן היה לייחס להם עבירה של שוחד, בניגוד לסע' 290 או 291 לחוק. כיום, עם חקיקת סע' 292 לחוק, אותם מקבלי ונותני שוחד, אף שאינם באים בקהל עובדי הציבור, יחול עליהם באיסור של "שוחד תחרויות".
אין כל מקום להתערבות בית המשפט ביחוס העבירה בניגוד לסע' 290 לחוק לנאשמים שבפני.
