הנאשם, ידוע-חולי-נפשי מזה שנים רבות, ביצע שני מעשי עבירה במהלך כמעט יומיים החל ב 24.12.06. בבוקר אותו יום הגיע לסניף בנק בבת-ים מצוייד בשני אקדחי פלסטיק, גרזן, מסכת פנים מגרב וכפפות גומי ובשעת כושר שדד מן הקופאי, באיום אקדח, סכום כולל של 11,720 ש"ח. בעודו מתרחק עם שלל השוד קרב אליו מאבטח ואזי איים עליו הנאשם באמצעות גרזן בעודו אוחז ביד השניה אקדח. כך הצליח לצאת מן הבנק ובידו שלל השוד. צריך להוסיף כי הנאשם נעצר זמן קצר לאחר מכן ובידו שלל השוד, שהוחזר לבנק. למחרת בעודו מאושפז בבית החולים אברבנאל, לשם הועבר אחרי שנעצר, נמלט מבית החולים והסתובב, כדברי כתב האישום, ברחבי העיר בת-ים.
על בסיס כל אלה הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד ובריחה ממשמורת חוקית.
אודות הנאשם, המוכר למערכת הרפואית-נפשית, היטב, כנזכר כבר, ניתנו חוות דעת אחדות. בראשונה בהן, זו שהוגשה לקראת הדיון בעניינו ביום 4.1.07, סקרה את ההיסטוריה שלו ואת תולדות מחלתו, כמו גם את מהלך האשפוז והטיפול שניתן לו, נמנעו הרופאים בבית החולים מלהמליץ על צו אשפוז, במישור הפלילי, מאחר שהנאשם היה מאושפז אותה עת על פי הוראה לאשפוז כפוי דחוף במישור האזרחי ומאחר ולא היה צפי, כך כתוב בחוות הדעת לשחרורו הקרוב. יחד עם זאת המליצו הרופאים, כבר אז, לבית המשפט, להורות על צו לטיפול מרפאתי כפוי, בעת שחרורו מן האשפוז.
בחוות דעת משלימה שהוגשה לקראת הדיון של יום 15.1.07, כתבו הרופאים, על בסיס הבדיקה שנבדק ביום בו ביצע את העבירות המיוחסות לו, כי היה במצב פסיכוטי עם הפרעה קשה בשיפוט החברתי, באותו יום, ועל כן לא היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר ואסור, ביום בו ביצע את העבירות.
ב"כ התביעה ציידה אותי גם בפרוטוקול וועדה פסיכיאטרית מחוזית בראשות הפרקליטה עו"ד נאווה שילר, אשר החליטה ביום 11.1.07, על בסיס מצבו הנפשי, כי איננו זקוק לאשפוז. הערה אחת של הוועדה בנימוקיה מושכת את תשומת הלב ועניינה בכך שהנאשם תכנן את מעשה השוד בקפדנות ואף ידע מראש שלא יועמד לדין משום היותו חולה מוכר ולאור מצבים דומים בעבר.
הבוקר הונחה תעודה רפואית נוספת מטעם שני הרופאים בבית החולים אברבנאל, ובה נקבע כי מצבו הנפשי בשבועות האחרונים סביר ויציב וכי אין סיבה רפואית פסיכיאטרית להמשך שהייתו בבית החולים. על כן נתבקש ביטול ההחלטה בעניין מעצרו בתנאי אשפוז על מנת שניתן יהא לשחררו מבית החולים. עם זאת נקבע כי הוא זקוק להמשך טיפול רפואי בכל מקום בו יימצא, משמע טיפול מרפאתי. עוד הוסיפו הרופאים וכתבו כי המשך שהייתו בבית המעצר עלול לגרום להחמרה במצבו הנפשי.
להשלמת התמונה אוסיף כי הנאשם הודה במעשים שיוחסו לו בכתב האישום.
ב"כ התביעה עמדה על הוראות סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 ולבסוף סמכה ידיה על השילוב שבין הסעיפים הקטנים ב-ד להוראת הסעיף. מאחר ובס"ק (ד) נקבע כי בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר כי אין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או שלום הנאשם, ועל בסיס הנתונים העובדתיים האופפים את נסיבות ביצוע העבירה ולרבות מה שנכתב בהקשר זה בפרוטוקול הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית כנזכר, הביעה ב"כ התביעה את העמדה, לפיה יש במתן טיפול מרפאתי בלבד לנאשם כדי לסכן את שלום הציבור. מכיוון שכך סבורה היא, כי ראוי שבית המשפט יוציא צו אשפוז בעניינו וזה למרות הקביעות הרפואיות הפסיכיאטריות הנזכרות.
ב"כ הנאשם סבר כי אי אפשר לקבל את עמדת התביעה. האפשרויות העומדות בפני בית המשפט הן, במצב כזה, אשפוז או טיפול מרפאתי, והבחירה באחד משני הצווים האלה צריכה להעשות על פי הממצאים הרפואיים והמלצות הרופאים. גם אם יקבל בית המשפט עמדה כזו של התביעה, אם סבורים הרופאים כי אין מקום לאשפוזו של הנאשם, ממילא יפעילו את סמכויותיהם מכוח החוק וועדה מתאימה תורה על שחרורו.
בחנתי את עמדות הצדדים וצריך לומר כי על אף שיכול אני להבין את מה שעומד בבסיס עמדתה של התביעה - משמע החשש כי הנאשם לא יתמיד בקבלת הטיפול המרפאתי הכפוי ובמצב כזה צפויה ממנו סכנה לשלום הציבור - אין אני יכול לקבל את עמדתה, בנסיבות הנתונות, ולהורות על אשפוזו של הנאשם, בשל חשש זה, בשעה שצורך רפואי כזה איננו קיים כלל.
על פי סעיף 15(ב) לחוק, אם היה הנאשם חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, הדרך הפתוחה בפני בית המשפט היא אחת משתיים בלבד: להורות על אשפוזו או להורות כי יקבל טיפול מרפאתי.
סעיף 15(ג) לחוק קובע כי בית המשפט לא יתן צו כאמור, אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, הניתנת לאחר בדיקת הנאשם. קשה לי להעלות על הדעת כי לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת להורות על מתן צו שאיננו מתיישב עם חוות הדעת הפסיכיאטרית וממצאיה. כך אני סבור, כי אי אפשר שבית המשפט יורה על אשפוזו של הנאשם אם הרופא הפסיכיאטר, הפועל מטעם הפסיכיאטר המחוזי, קובע כי אין צורך רפואי באשפוז כזה.
אינני סבור כי הוראת סעיף 15(ד), המתנה הוצאת צו לטיפול מרפאתי על ידי בית המשפט בהעדר סיכון שלום הציבור או שלום הנאשם, יכולה להסמיך את בית המשפט, אם הוא סבור כי קיים סיכון כזה, לפעול בניגוד לעמדה הרפואית של הפסיכיאטר, הסבור כי אין כל צורך באשפוז, ולהורות על אף העמדה המקצועית, על אשפוזו של הנאשם.
סיכומו של דבר הוא כי אני סבור כי בנסיבות הנתונות ובהעדר צורך רפואי באשפוז, כך על פי קביעה מפורשת של הפסיכיאטרים, אינני יכול אלא להורות לנאשם לקבל טיפול מרפאתי.
לפיכך אני מוציא בזה צו, מתוקף סמכותי לפי סעיף 15(ב) לחוק ומורה כי הנאשם יקבל טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזו מרפאה יבוצע צו זה.
אינני יכול לסיים החלטה זו בלא לומר, כי מקרה זה מדגים שוב את החללים שהותירו הוראות החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, בכמה עניינים, ולרבות בענייננו. נוסף על החללים האלה קיימות גם אי-בהירויות וחוסר התאמות בין הוראות של החוק לבית עצמן. הדרך לפתרון הקשיים העניינים איננו במתן פרשנות מרחיבה הפוגעת בזכותו של אדם והשמתו אל מאחרי כתליו של בית חולים לבריאות הנפש, בשעה שהוא איננו זקוק לכך. הדרך לפתרון היא במתן כלים משפטיים נאותים לבית המשפט, על מנת שיוכל להתמודד, כראוי, בסיטואציות מורכבות כגון זו שבפני,
כאשר המטרה היא שלא לפגוע בשלום הציבור, אך בה בעת גם לא לפגוע בזכויותיו הבסיסיות של אדם, לא כל שכן כאשר הוא סובל ממחלה.
כלים משפטיים כאלה יכולים להינתן בידי בית המשפט בדרך של תיקון החוק.
באשר לתיק, אני מורה על הפסקת ההליכים בו, כיוצא ממצבו של הנאשם.