החלטה בתיק פ 40206/05

עניינה של החלטה זו בהתנגדות שהועלתה ע"י עו"ד קואל באופן ישיר, וע"י יתר באי כח הנאשמים באופן עקיף, בכל הנוגע להגשת ראיות הנוגעות לזיהוי של קבצי מחשב של העד גלעד רבינוביץ, זיהוי שנעשה במהלך רענון הזכרון במשרדי הפרקליטות.

לציין, שכתב האישום אינו מייחס למי מהנאשמים המיוצגים ע"י עו"ד קואל ממשרד מודיעין אזרחי עבירה של חדירה למחשב או פגיעה בפרטיות בכל הנוגע לעד רבינוביץ, ועל כן, התנגד עו"ד קואל מטעמי חוסר רלוונטיות, למתן אפשרות לתביעה להגיש את אותן קבצי מחשב שנתפסו במשרדי מודיעין אזרחי וזוהו ע"י העד כקבצים השייכים לו, כל זאת כאשר הנאשמים ממשרד מודיעין אזרחי אינם נאשמים בעבירה כלשהי כלפי עד זה.

שמעתי את טיעוני באי כח הצדדים באריכות רבה, ואולי איפשרתי להם טיעון מעבר לנחוץ, כאשר עו"ד קואל טען בלהט שאין כל מקום לקבל ראיות אלה, כאשר התביעה הצהירה מחד שאין בכוונתה לתקן את כתב האישום, ומאידך טוענת כבר בשלב זה שיתכן ובשלב הסיכומים תעתור היא לביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו לפי סע' 184 לחסד"פ.

מאידך, טען עו"ד ויסמונסקי שמדובר בשאלת זיהוי ותו לא, ואם העד היה מתייצב בביהמ"ש, לא היתה כל דרך למנוע מהתביעה להציג לו שאלות בנוגע לזיהוי חומר השייך למחשבו ונמצא במקום אחר, מבלי שנתן את רשותו להוצאת החומר.

בהחלטת ביניים הסברתי מדוע, לטעמי, מקרה זה שונה מהמקרים האחרים, שעה שבמהלך רענון זכרון שנערך לעד, העד מזהה קבצים שזוהו על ידו במהלך חקירתו במשטרה, או שלא זוהו על ידו במהלך חקירתו במשטרה, ועל כך מודיעה התביעה לסנגוריה בקווים כלליים, תוך פירוט אופן הזיהוי, מספר הקבצים המזוהים באופן כללי, מספר הקבצים הלא מזוהים ויחסם ביחס ליתר הקבצים, סיבת אי הזיהוי וכיו"ב - החלטה שעמדה במבחן הערר, שעה שביהמ"ש העליון החליט לפני מספר ימים שבאופן עקרוני ההחלטה עומדת בעינה למעט האמור בסע' 9 לאותה החלטה של ביהמ"ש העליון.

אכן, מצב הדברים שונה לגבי עד זה במובן זה שגם לאחר הזיהוי הנוסף של העד במשרדי הפרקליטות, זיהוי שלא היה ידוע כלל ועיקר בעת החקירה במשטרה, אין התביעה מבקשת לתקן את כתב האישום ועל כן, ולכאורה, נראה שיש ממש בטענת חוסר הרלוונטיות.

אמרתי לכאורה, משום העובדה שאילו העד היה מתייצב בביהמ"ש, מתקשה אני לראות כיצד זה היו מצליחים באי כח הנאשמים לשכנע את ביהמ"ש למנוע מהתביעה להציג לעד שאלות בנוגע לזיהוי חומר מחשב ששייך לו, שנמצא במקום אחר, מבלי שהוא נתן את רשותו להוצאת החומר ממחשבו.

במקרה שלא היתה הסכמה בין הצדדים, יש להניח בדרגת סבירות גבוהה ביותר, שביהמ"ש היה מתיר לתביעה להציג לעד שאלות בנדון, אף אם תוך מחאה מטעם הסנגוריה, כאשר ממילא במקרים שכאלה ביהמ"ש מכריע בשאלת הרלוונטיות רק בתום ההליך המשפטי ובמסגרת הכרעת הדין, והרי בפני ביהמ"ש לא מונחת התמונה במלואה בשלב זה ועל כן, מתקשה הוא מסיבות אובייקטיביות, להכריע בשאלת הרלוונטיות כל עוד לא נפרשה בפניו התמונה במלואה.

על מנת לסבר את האוזן אוסיף ואציין, שכבר הבעתי את דעתי המשפטית לגבי הנסיבות להפעלת הסמכות לפי סע' 184 לחסד"פ, נסיבות שהינן מיוחדות ואין מקום להרחבתה מעבר לרצוי, בייחוד כאשר התביעה מצהירה כבר בשלב זה שאין כוונתה לתקן את כתב האישום, ועל כן מתקשה אני לראות כיצד זה ניתן לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף זה נוכח ההצהרה המפורשת של התביעה - אך אינני בא לקבוע מסמרות בסוגיה זו בטרם נפרשה התמונה במלואה בפניי.

סיכומו של דבר, ואף שלהערכתי היה ראוי במקרה כזה לעתור לתיקון כתב האישום, הרי הפררוגטיבה נתונה לרשות התביעה לעתור לתיקון כתב האישום או שלא לעשות כן, ומשלא עשתה כן, ובטרם נפרשה התמונה במלואה בפני ביהמ"ש, אין בידי לקבל את הטענה שיש למנוע מהתביעה להציג שאלות לעד בסוגיה זו משום חוסר רלוונטיות.

אשר על כן, אני דוחה את ההתנגדות מהטעם שפורט ע"י הסנגוריה. התביעה רשאית להגיש לביהמ"ש את החומר הנוגע לזיהוי קבצים ממחשב העד שנתפסו, ממחשבים שבמשרדי חברת מודיעין אזרחי, ומכל מקום אחר.

ניתנה היום י"ח בטבת, תשס"ז (8 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

ההחלטה תישלח לצדדים בדוא"ל.