החלטה בתיק פ 40131/07

מה הדין כאשר מוגש כתב אישום בעבירה מסוג "פשע" בלי שפרקליט המחוז הודיע לחשוד שהתקבל חומר חקירה נגדו, בהתאם להוראת סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: " חסד"פ") ומבלי שניתנה לנאשם אפשרות לבקש להימנע מהגשת כתב האישום (להלן לפי ההקשר: " יידוע" או- " שימוע")? האם דין הוא שכתב האישום יבוטל עד שהנאשם יערוך את השגותיו כנגד המגמה להאשימו ותינתן החלטה בדבר? האם יש שוני, לעניין זה, כאשר חובת היידוע קוימה אך כתב האישום הוגש, לפי החלטת פרקליט מחוז, בהתאם להוראת סעיף 60א(ה) לחסד"פ, קודם שהיה סיפק בידי הנאשם לבקשו להימנע מכך? מהי המסגרת הדיונית הראויה, בנסיבות הנדונות,  להעלאת השגות כנגד הגשת כתב האישום? מהו השלב הדיוני הראוי להצגת הטענה? אלה השאלות שהונחו לפני בהליך דנן.

הנסיבות

ביום 3.5.07 הוגש לבית משפט זה כתב האישום  דנן המייחס לנאשמת עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין (נהיגת רכב לאחור, בטבורה של עיר, ופגיעה קטלנית בהולכת רגל שחצתה כביש במעבר חצייה). תיק חקירת התאונה הועבר מן המשטרה לפרקליטות מחוז המרכז ביום 30.4.07. יומיים לאחר מכן מסרה פרקליטה מפרקליטות המחוז הודעה טלפונית לנאשמת על הגשת כתב האישום המתוכננת למחרת יום ההודעה.

 עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של הנאשמת עד תום ההליכים במשפט. במסגרת הדיון בבקשה, טען עו"ד טמיר, בא כוח הנאשמת שכתב האישום בטל ומבוטל (או שיש לבטלו) נוכח הפרת חובת היידוע וחובת השימוע העולות מהוראת סעיף 60א לחסד"פ.  בא כוח התביעה השיב שפרקליטת המחוז פעלה מכוח סמכותה לפי החוק והחליטה להגיש את כתב האישום בדחיפות מרבית (בלי להניח לנאשמת אפשרות לשימוע) מפני שפרק הזמן של הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה של הנאשמת קרב אלי סיום ובלי כתב אישום לא ניתן היה לבקש "פסילה עד תום ההליכים". הפרקליטה ראתה את המשך הפסילה כאינטרס חשוב של הגנה על ציבור עוברי הדרך.

השופטת שדנה בבקשה (כב' השופטת נוגה אוהד) החליטה לדחותה.

עם פתיחת המשפט ובטרם הקראת כתב האישום טען הסנגור כ"טענה מקדמית" (סעיף 149 לחסד"פ) שכתב האישום בטל או שיש לבטלו בשל "פגם או פסול" בו הנובע מאי קיום יידוע ושימוע.

עיקרי הטענות והמענות

הסנגור טוען כי מכוח סעיף 60א לחסד"פ קמה חובת התביעה להודיע לחשוד כי הועבר לתביעה חומר חקירה בעבירת פשע ומוקנית בו זכות שימוע לחשוד, מקבל ההודעה. חובת היידוע וזכות השימוע הם שני פניה של "זכות הטיעון" שהיא מעיקרי הצדק הטבעי הדיוני. בלי יידוע ממילא לא יכולה להתממש זכות השימוע. ההחלטה להגיש כתב אישום היא בת משמעות רבה לעניינו של נאשם. באחת משתנה מעמדו בעיני הציבור ושמו הטוב נפגם. לעתים לדבר השלכות על עיסוקו, מקום עבודתו ופרנסתו של הנאשם. זה הטעם לכך שהחוק העניק לחשודים בעבירת פשע זכות שימוע, כדי שיוכלו להשמיע את קולם, קול של התנגדות, עד שתתקבל החלטה כל כך הרת גורל עבורם.

מקום שזכות זו מתקפחת ההליך המקפח נעדר הגינות בסיסית  ודין הוא שכתב האישום יבוטל -ולו זמנית - כדי לאפשר לנאשם לממש את זכותו.

אמנם סעיף 60א לחסד"פ מאפשר לפרקליט מחוז, אם ראה הצדקה לדבר ורשם טעמיו לכך, להימנע מקיום שימוע, אולם נוכח חשיבותה העקרונית של הזכות - שעיגון רב לה בפסיקה, בספרות ובמאמרי קדמונים - פשיטא שמימושה הוא דרך המלך ורק בנסיבות חריגות ניתן לסטות ממנה. נסיבות ענייננו אינן ממין החריג המצדיק. המשטרה ככל הנראה התרשלה והעבירה את תיק החקירה לפרקליטות באיחור זמן ניכר. הדבר העמיד את הפרקליטות בסד של זמן  צר ולוחץ. ה"פתרון" שנמצא הוא בדחיקת רגלי זכות השימוע. מחדלי המשטרה וכיסוי על מחדליה אינן נסיבות המצדיקות לסכל זכויות יסוד של חשוד. וגם בלי מחדלי המשטרה ורשלנותה, חששה של הפרקליטות מפני החזרת רישיון הנהיגה לידי הנאשמת (בהעדר כתב אישום) גם הוא אינו מצדיק נקיטת צעד שיש בו חוסר הגינות ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. מתקיים יחס שלילי (דיספרופורציה) בולט בין הנזק שנגרם לנאשמת בקיפוח זכותה לשימוע לבין הנזק הזניח (אם בכלל)  המגולם בהחזרה זמנית של רישיון הנהיגה עד לקיום שימוע כהלכתו.

הסנגור דוחה גם את ה"פיתרון" המוצע בידי התביעה והוא לקיים שימוע בדיעבד; היינו קיום שימוע כעת בלי לבטל את כתב האישום. הוא הצביע על פסקי דין של בית משפט זה שבחנו את הרעיון ופסקו שאף על פי שהדבר אפשרי אין זה רצוי לנקטו משלושה טעמים. ראשית, הניסיון מראה כי הפרקליטות (או התביעה בכלל) לא "הפנימה" די הצורך את חובת היידוע וזכות השימוע ובמקרים רבים קופחו זכויות חשודים. ביסוס האפשרות לשימוע בדיעבד יהווה "כיסוי" למחדלי התביעה והיא לא תקפיד למלא את מחויבותה גם להבא. שנית, הזכות שהחוק העניק היא לשימוע במעמד (סטאטוס) "חשוד" ולא לשימוע במעמד "נאשם". שימוע בדיעבד מעקר את החוק מתוכנו. שלישית, בית המשפט סבר שאם לא יבוטל כתב האישום והשימוע ייערך כשהנאשם במעמד של נאשם עלולה התביעה "להינעל" בעמדתה הנשקפת מכתב האישום. חובתו של הגורם המקיים שימוע לערכו "בלב שלם ובנפש חפצה" . פתיחות כזאת - ולכל הפחות מראית עיין חיצונית של פתיחות - אפשרית רק טרם הגשת כתב האישום; היינו בטרם גילתה התביעה קבל הציבור את דעתה (ראו: פח[ת"א] 1199/05 מ"י נ' פולנסקי; פח[ת"א] 1138/05 מ"י נ' ארד).

בפי בא כוח המאשימה מספר תשובות לטענה. ראשית, הסוגיה כבר הוכרעה, בדרגה זאת, בהחלטת כב' השופטת אוהד. הדיון לפני אינו יכול לשמש במה להשגות ערעוריות כנגד החלטה של בית משפט באותה דרגה.

שנית, הטיעון יורד לשורש שיקול דעתה של פרקליטת המחוז בהקשר להחלטה שקיבלה עובר להגשת האישום. זו החלטה של רשות מנהלית וכמוה ככל החלטות המנהל שהן ניתנות ל"תקיפה ישירה" בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אין קשר בין הטענה לשיקול דעת מוטעה או נעדר סמכות של הפרקליטה לבין תוכנו של כתב האישום שעל פניו ומתוכו לא עולה כל פגם.

שלישית, אפילו תאמר שניתן להשיג על המהלך שקדם להגשת כתב האישום במסגרת טענה מקדמית, אף בא כוח המאשימה ישיב שאין "פגם" ולא דבק "פסול" בכתב האישום שכן פרקליטת המחוז פעלה לפי סמכותה שבחוק. החוק מתיר לפרקליט מחוז להימנע מעריכת שימוע מטעמים הנראים לו מצדיקים והטעמים נרשמו. כך עשתה פרקליטת מחוז המרכז ועל כן מבחינה דיונית ננקט הליך חוקי וכתב האישום כשר למהדרין.

רביעית, לא תמצא בהוראות סעיף 60א לחסד"פ אמירה או רמז לכך שכתב אישום שהוגש בלי קיום חובת יידוע או שימוע נחשב לבטל מעיקרו או ניתן לביטול בידי בית המשפט. כיון שמחשבה כזו נכללה בהצעת החוק ואין לה ביטוי בחוק שראה אור, אין זאת אלא שהחוק אינו יוצר זיקת יחס בין הפרת חובת היידוע או זכות השימוע לבין בטלות או נפסדות כתב האישום.

חמישית, אם, אחרי כל אלה ימצא בית המשפט לנכון לבחון את הטענה גופא, אומר התובע כי שיקול הדעת של פרקליטת המחוז מצוי בתוך מתחם הסבירות. לנאשמת מיוחסת עבירה חמורה מאד של קטילת חיי אדם תוך נהיגת רכב. האינטרס הציבורי של מניעת הרשות לנהוג לנאשמת שנכשלה באורח כה חמור בנהיגתה ועלולה לסכן את הציבור הוא אינטרס גובר על זכות הטיעון שככל הזכויות אינה מוחלטת והיא עשויה לסגת מפניו של אינטרס עדיף (עקרון הבטלות היחסית).

ששית,  המאשימה מציעה לקיים שימוע בדיעבד. שום דבר לא ייגרע במהלך כזה מן האפשרות לבחון בפתיחות  מלאה את סוגיית האישום.

דיון

סעיף 60א לחסד"פ מורה, בין היתר: