1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת תקיפה וחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 + 335 (א) (1)+(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, שהינה עבירת פשע.
במענה לאישום העלה ב"כ הנאשם טענה מקדמית במסגרת סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב- 1982, (להלן: "חסד"פ") לפיה נפל פגם בהליך הגשת כתב האישום, משום שהמאשימה לא עמדה בחובת השימוע קודם הגשתו, כמתחייב מהוראת סעיף 60א לחסד"פ. על פי הטענה, מדובר בהפרת זכות המוקנית לנאשם, שכן לא ניתנה לו ההזדמנות, המעוגנת בחוק, לשטוח טענותיו לעניין האישום נגדו, ויש בפסול זה כדי להביא למחיקת האישום. המאשימה אינה חולקת על-כך שכתב האישום כנגד הנאשם הוגש מבלי שקוים שימוע, אך סבורה כי לא נגרם לו עיוות דין, המצדיק מחיקתו.
המסגרת הנורמטיבית:
2. זכותו של כל אדם, באשר הוא, ולאו דווקא נאשם, הנדרש לרשות ציבורית, שפעולתה עלולה לפגוע בו, כי תקשיב לו ותשמע את דעתו. מדובר, איפוא, בזכות יסוד רחבה המשתרעת על כל תחומי החיים, ובלבד שיש להם זיקה לפעולותיה של הרשות הציבורית.
אין תמה, כי הזכות זכתה למקום של כבוד שהתבטא בפסיקה עניפה.
בבג"צ 654/78
ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פ"ד לה(2), 649 עמ' 654-655) נקבע כי:
"זכות יסוד של אדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מנהלית, ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה, בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו."
ביטוי לזכות יסוד זו נמצא בדין הפלילי הדיוני בסעיף 60 א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 שכותרתו:
"יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" :
"(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך."
(ב) ....
(ג)....
"(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור."
3. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע) התשנ"ט-1999, הצ"ח פ/2242 מ-4/11/98) נאמר:
"ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות בחברה שאנו חיים בה. די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור".
4. על מהות זכות השימוע נאמר בפסיקת ביהמ"ש העליון ע"י כבוד השופטת
חיות:
"בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית" (בג"צ 554/05
רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005 (3),3043 ).
דברים דומים נאמרו בבג"צ 4175/06
הרב ראובן אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה תקדין עליון 2006 (2), 3317 ע"י כבוד השופטת
פרוקצ'יה:
"מימושה של אפשרות זו פירושו מתן הזדמנות לנחקר להציג את מלוא הנתונים שבידיו קודם לקבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום."
