החלטה בתיק פ 3903/06

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

כתב האישום הוגש מחדש הואיל ולא ניתן היה לאתר את הנאשם.

על פי עובדות כתב האישום היו הנאשם והמתלונן, קטין בזמנים הרלוונטיים , בקשרי ידידות.

במועד שאינו ידוע לתביעה, במהלך חודש ספטמבר 2002 הגיע המתלונן לבקר את הנאשם, שהתגורר במלון בת"א. במהלך הפגישה ביניהם, השכיב הנאשם את המתלונן על מיטתו, נישק אותו בצווארו מספר פעמים וניסה להוריד את מכנסיו, זאת לשם גירוי וסיפוק מיני. המתלונן היכה את הנאשם באמצעות כסא פלסטיק וברח מן המקום. במעשיו אלה ביצע הנאשם מעשה מגונה בקטין בלא הסכמתו.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, מונה לו סנגור ובהסכמת הצדדים הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית אשר תבחן הן את כשרותו לעמוד לדין והן את מצבו בעת ביצוע העבירה.

 מחוות הדעת  שערך הפסכיאטר  המחוזי, ד"ר כספי  (להלן: " הפסיכיאטר") ועדותו בבית משפט עולה כי :

הנאשם בן 56, רווק, יליד בריה"מ עלה בשנת 2002 לארץ . מאז עלייתו מתגורר עם אמו בדירתה בבת ים, אינו עובד אך מטפל בילדי השכנים ובאמו.

הנאשם אושפז מספר פעמים בכפיה ברוסיה. כמו כן, אושפז בארץ למשך מספר חודשים מיום 30/11/02 ועד 5/1/03  ואובחן כי הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. לאחר שחררו מאשפוז הופנה לטיפול מרפאתי כפוי, אך לא התייצב.

מבדיקתו הפסיכיאטרית  עולה כי הוא מגלה מחשבות שווא של יחס, רדיפה וגדלות ונמצא במצב פסיכוטי פרנואידי ומאניפורמי ,  עם חוסר שיפוט ותובנה למצבו ולפיכך אינו כשיר לעמוד לדין.

להשערת הפסיכיאטר הנאשם היה גם במצב נפשי הנ"ל בעת ביצוע העבירה נשוא כתב האישום הואיל ואושפז חודשיים אחי. הנחה זו מתחזקת לאור גירסת הנאשם כי המתלונן נשלח אליו על ידי גורמים שניסו לפגוע בו וחשבו שהוא הומו. לטענת הנאשם הוא רק חיבק את המתלונן וכתב האישום מופרז.

הנאשם אינו משתף פעולה. אי שיתוף הפעולה מתבטא בשלילתו את היותו סובל ממחלת נפש ואת הזדקקותו לטיפול.

לאור האמור לעיל המליץ הפסיכיאטר בחוות דעתו  כי הנאשם יטופל בטיפול מרפאתי כפוי או אשפוז כפוי. ברם בחקירתו בבית משפט המליץ כי הנאשם יטופל בטיפול מרפאתי כפוי הואיל והעבירה המיוחסת לנאשם נעברה לפני כ-5 שנים , לא הוגשו תלונות נוספות כנגדו ולפיכך לא קיימת מסוכנות נוכחית המהווה עילה לאשפוזו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין וכי יש להורות על הפסקת ההליכים נגדו בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב- 1982

המחלוקת בין הצדדים נסובה  סביב שאלת נחיצות הוצאת צו אישפוז כנגד הנאשם.

התביעה מבקשת להורות על אשפוזו של הנאשם בצו אשפוז כפוי לפי סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א -1991  (להלן:" חוק טיפול בחולי נפש"). לטענת התביעה הנאשם מסוכן לציבור לאור חומרת העבירה המיוחסת שבוצעה בקטין, החשש מהיותו בקשר מתמיד עם קטינים, מצבו הנפשי הנ"ל והתנגדותו לקבלת תרופות.

ההגנה מבקשת להימנע ממתן צו אשפוז כנגד הנאשם ומבקשת לאמץ את חוות דעתו של הפסיכיאטר ולהורות על טיפול מרפאתי כפוי.  לטענתה כלל הנסיבות מראות כי הנאשם אינו מסוכן לציבור הואיל והעבירה המיוחסת נעבירה לפני כ-5 שנים, לא הוגשו תלונות נוספות כנגד האשם ואין תיעוד והסבר מדוע הנאשם לא התייצב בטיפול מרפאתי כפוי לפני כ-4 שנים. זאת ועוד, לאור חוק יסוד האדם וחירותו על ביהמ"ש לבחור בנקיטת אמצעים שפוגע בנאשם פחות לאחר ששקל ואיזן בין טיב מחלתו, חירותו ומנגד הסכנה הנשקפת ממנו כיום .

דיון:

הכלל:

הסמכות להורות בצו על אשפוז או טיפול מרפאתי כפוי עם הגשת כתב אישום כנגד נאשם נתונה  לסמכותו של ביהמ"ש כמצווה בסעיף 15 לחוק:

           15 . (א)    הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.