החלטה בתיק פ 3901/05

1.         בעדותה בביהמ"ש אמרה ע.ת. רחל דהן (להלן: המתלוננת) כי ביום הארוע הנדון במשפט היא היתה תחת השפעת כדורים ואינה זוכרת תוכן הדברים שאמרה לחוקרים בעת שגבו ממנה את שתי אימרותיה.

            לאור עדותה של המתלוננת, נעתרתי לבקשת ב"כ המאשימה לקבל את שתי אימרותיה כראיה קבילה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות בכפוף לחקירתם של גובי ההודעות, וזאת לאחר שהסנגור ביקש לחקור את גובי ההודעות (ראה החלטה בעמ' 8 לפורוטוקול). אימרותיה של המתלוננת הוצגו וסומנו ת/2, ת/3.

            אין מחלוקת שאם האימרות ת/2, ת/3 אינן קבילות כראיה לפי סעיף 10 א', אין ראיות לכאורה להוכחת העבירה של תקיפת בת זוג המיוחסת לו בכתב האישום.

2.         לאחר שב"כ המאשימה הכריזה "אלו עדי", טען הסנגור שהאימרות ת/2, ת/3 אינן קבילות כראיה לפי סעיף 10 א' ולפיכך אין מקום להשיב לאשמה.

הוא טען שהאימרה ת/3 אינה קבילה כראיה מהנימוק שגובה האימרה לא הופיע להחקר בביהמ"ש והאימרה ת/2 אינה קבילה כראיה, למרות שגובה האימרה הופיע להחקר בביהמ"ש, משום שהמתלוננת לא חתמה על האימרה וגובה האימרה אמר בעדותו בביהמ"ש שאינו יכול לזהות את המתלוננת ואינו זוכר אם היא הציגה לו תעודת זהות בעת שגבה את אימרתה.

3.         לצורך מתן החלטה בטענת הסנגור שאין להשיב לאשמה עלי להכריע בשאלות הבאות:

א.         האם נתמלא התנאי בסעיף 10 א' (א) (1) לפקודת הראיות, דהיינו שמתן האימרות ת/2, ת/3 הוכח במשפט.

ב.         האם הוכח מתן האימרה ת/2 ע"י המתלוננת למרות העדר חתימתה ולמרות טענת הסנגור על העדר זיהוי ודאי של נותן האימרה.

ג.          האם הוכח מתן האימרה ת/3 ע"י המתלוננת שאישרה את חתימתה, למרות שגובה ההודעה לא הופיע להחקר בביהמ"ש למרות בקשת הסנגור.

ד.         האם החלטת ביהמ"ש שהאימרה ת/3 תהיה קבילה כראיה לפי סעיף 10 א' בכפוף לחקירת גובה ההודעה ניתנת לשינוי ו/או ביטול ע"י ביהמ"ש אשר נתן את ההחלטה. 

4.         קבילות האימרה ת/2.

            האימרה ת/2 ניגבתה ע"י שוטר סיור סמ"ר אסף בירון שהגיע לדירת המתלוננת בעקבות קריאה מהמוקד. האימרה נגבתה בחדר המדרגות מחוץ לדירת המתלוננת לאחר שהראתה לו סימני חבלה על גופה כמפורט בדו"ח שלו ת/5 שם גם נרשם כי במהלך גביית אימרתה המתלוננת אמרה שאינה מרגישה בטוב, רואה מטושטש ויש לה בחילות ולכן העדות הופסקה "עקב נחיצות טיפול רפואי פונתה ע"י מד"א".

הנאשם אמר בהודעתו במשטרה כי לא נתן למתלוננת להכנס לדירה, שוטר הסיור אסף בירון רשם בדו"ח שלו שמצא את המתלוננת מחוץ לדירה. מכל האמור לעיל המסקנה היחידה היא שהאימרה ת/2 נגבתה מהמתלוננת ולא מאדם אחר. בפסיקה נקבע כי אין לראות את החתימה כתנאי מוקדם לקבילות האימרה. בענין זה ראה ד"נ 23/85 מ"י נ' דוד טובול, פד"י מ"ב (4), 309, עמ' 326-325 ושם נאמר:

            "בהשמעת הדברים באוזני החוקר מתבטאת הנתינה של האימרה, ובהעלאתה על הכתב מתבטאת דרישת הכתב הקבועה בסעיף 10 א' . אין בהוראת החוק האמורה דרישה של חתימה ע"י מוסר האימרה או מאן דהוא אחר, ואין לקרוא דרישה כאמור לתוך נוסחו של החוק החרות , שנתכוון לאפשר שימוש כראיה בהודעות שנמסרות למשטרה".

            בע"פ 433/84 תורג'מן נ' מ"י (לא פורסם) נפסק שאין ללמוד מנוסחו של סעיף 10 א' כי הוכללה בו הדרישה שנותן האימרה גם יחתום עליה.

            מקובלים עלי גם דבריה של השופטת דורנר בת.פ. (באר שבע) 251/81 פס"מ תשמ"ג (ב), 366-367 "כי ענין החתימה נוגע למשקלה של האימרה, ולא לעצם קבילותה הווה אומר חתימה מחזקת בד"כ את מהימנותה של האימרה, אולם אין לקבוע מסמרות ולראות את החתימה כתנאי מוקדם לקבילות האימרה".

5.         קבילות האימרה ת/3:

האימרה ת/3 נגבתה מהמתלוננת בהיותה בבית חולים ע"י החוקרת אורלי מזרחי אשר לא הופיעה להעיד על גביית האימרה. המתלוננת בעדותה בביהמ"ש אישרה את חתימתה על ת/3, אך השיבה כי "ממש לא זוכרת כלום".

יש לבחון האם די באישור המתלוננת שהיא חתומה על האימרה ת/3 בכדי לקיים את התנאי שבסעיף 10 א' (א)(1) לפקודת הראיות כי "מתן האימרה הוכח במשפט". התשובה היא חיובית בהסתמך על האמור בע"פ 803/80 מישל אבוטבול נ' מ"י פד"י ל"ו (2), עמ' 526-527, שם נקבע כי זיהויה של הודעה כתובה כאימרתו של עד פלוני יכול, כמובן, להתבסס אך ורק על דברי העד עצמו, שדבריו מובאים באימרה, כאשר האימרה מוצגת לפניו בעת עדותו בביהמ"ש, וכאשר הוא מאשר כי אכן הוא שמסרה.