פתח דבר
1. לפנינו טענת הנאשם, מר ארתור צ'רבקוב, שאין להשיב לאשמה. זאת בתום פרשת
התביעה, שמטרתה היתה להוכיח, שביום 01.12.01 בשעה 16:20 באגף הבידוד של
כלא אשל החזיק הנאשם הנ"ל ב-15.83 גרם נטו הרואין שלא לצריכתו העצמית וללא
היתר כדין. זאת,לפי הטענה, לאחר החדרתו את הסם לכלא בתום חופשתו.
הלכות הטענה, שאין להשיב לאשמה
2. בטרם ננתח את הראיות שהובאו על ידי התביעה, ראוי לסקור את ההלכות, הרלוונטיות לעניינו של מר צ'רבקוב, הקשורות לטענה, שאין להשיב לאשמה. מטרת הטענה, שאין להשיב לאשמה, היא להביא לסיום המשפט הפלילי מקום שהתביעה לא הרימה את נטל הבאת הראיות באמצעות ראיות לכאוריות להוכחת הנטען בכתב האישום. הלכה זו מקדמת דנא נקבעה, בין היתר, בע"פ 24/49
זרקא נ'
היועמ"ש , פ"ד ד' 504, 522 (מול האות "ו") - 523 (מול האות "ג") מפי כב' השופט אגרנט (כתוארו אז) כהאי לישנא:
"כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט.. עליו הראיה... חובה זו ונכנה אותה בשם "חובת הראיה" (the burden of establishing a case) היא היא החובה העיקרית במשפט... נוסף על החובה העיקרית האמורה קיימת חובה שניה...: החובה להביא עדות. חובה טפלה זו - ונכנה אותה בשם "חובת ההוכחה" (the burden of adducing evidence) נוצרה לשם הקלה על הצדדים בהנהלת המשפט, כדי שיהיה ברור מי ומי מהם צריך לפתוח בהבאת עדות ומהי כמות ההוכחה שעל הצד להמציא לפני שיינתן תפקיד זה - או כפי שנוהגים לומר - בטרם תעבור חובת ההוכחה - לצד השני. הכלל הוא, שבעל הדין שעליו מוטלת החובה מספר 1 ("חובת הראיה"), הוא הוא שצריך לפתוח בפרשת ההוכחות, ומחובתו להמציא עדות במידה מספקת לכאורה (פרימה פציה) כדי ביסוס טענתו. ורק בהגיעו למדרגה זו עוברת החובה מספר 2 ("חובת ההוכחה") למתנגדו, החייב עתה להמציא עדות מצדו...".
כדי לעבור את המשוכה, שבעקבותיה תחוייב ההגנה להשיב לאשמה, על התביעה להביא ראיות לכאוריות, אפילו דלות. כפי דברי כב' השופט ש' לוין (כתוארו אז) בע"פ 141/84
מדינת ישראל נ'
טובול, ואח' , פ"ד ל"ט (3) 596, 606 -607:
"כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום, ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם".
ככלל בשלב בחינת הטענה, שאין להשיב לאשמה, בית המשפט אינו בוחן את משקל הראיות ויוצא מתוך ההנחה, שהראיות תזכינה למלוא האימון [ראה: י' קדמי
סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג) 1050].
הלכות ההרשעה על סמך ראיות נסיבותיות
3. עלינו לזכור, כי במקרה הנידון איש לא ראה את הנאשם מחזיק פיזית בסם. איש לא ראה את הסם בבגדיו או בתאו של הנאשם. איש לא ראה את הסם יוצא מתוך גופו, במחילה מכם. משנמצא הסם על גג אגף הבידוד ליד פתח האיוורור של התא, בו שהה הנאשם לבדו, תבקש התביעה להרשיעו על בסיס ראיות נסיבתיות. לפיכך, עלינו להתעכב על הלכות ההוכחה באמצעות ראיות נסיבתיות.
כמוסבר ב-ע"פ 6359/99
מדינת ישראל
נ'
קורמן,
פ"ד נ"ד (4) 653, ההרשעה על סמך ראיות נסיבתיות מתבססת על ההסתברות, השוללת את הספק הסביר. שיטת הסתברות אחת בהוכחה נסיבתית היא שיטת ההסתברות המתמטית, אשר מודדת את שכיחות הראיות הנסיבתיות, כגון הזיהוי על פי פרופיל די. אן איי. שיטת ההסתברות המתמטית אינה מתייחסת לנאשם האינדווידואלי.
בהעדר נתונים סטטיסטיים על אודות שכיחות הראיות הנסיבתיות, נבחנות הראיות הנסיבתיות במודל האינדוקטיבי, המבוסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. תוך שקילת צרוף הראיות הנסיבתיות ביישום המודל האינדוקטיבי בית המשפט שולל הסברים, המתיישבים עם חפותו של הנאשם. שיטת ההסתברות האינדוקטיבית דנה בנאשם האינדיוודואלי. בשיטה זו "אם... המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות... הינה קיום עובדות שיש בהן אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לספק סביר" (דברי כב' השופטת דורנר ב-ע"פ 6359/99 הנ"ל, בעמ' 662 - 663).
כב' השופט בייסקי ביטא את המבחן להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות בקובעו:
"השאלה כמובן היא אם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם ביצע את העבירה" (ע"פ 898/79, 112/80
פיצחזדה, ואח' נ'
מדינת ישראל, פ"ד ל"ד (3) 829, 835 (מול האות ג').
ובדברי כב' השופט מצא (כתוארו אז) נקבע:
"כלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפנינו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם (הדברים לא נכתבו בהקשר של טענת "אין להשיב לאשמה" - ג'ט"ל), במבחני ההיגיון ונסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר..." [ע"פ 4086/91, 4138
מימון, ואח' נ'
מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (2) 868, 873 (מול הספרה 7)].
המבחן המתבקש
