בפניי טענה כי אין לענות על כתב האישום ע"פ סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום שתמציתו כדלקמן:
שני הנאשמים שימשו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כשותפים בשותפות הידועה בשם "אקסטרא לארג", ועסקו בין היתר, בפרסום חוצות.
בתקופה שבין 10/4/03 ל- 5/7/03, נצפה על מבנה תע"ש במבואות הדרומיים של העיר חיפה, מזרחית לדרך הבין עירונית וכביש מס' 2 ,שלט חוצות בגודל 480 מ"ר לערך המפרסם את מעדן החלב "מילקי", שהנאשמים הזמינו והיו אחראים להכנתו והתקנתו.
נטען שבמעשיהם המפורטים לעיל, התקינו הנאשמים שלא כדין וללא היתר, שלט הנראה לעיני הנוהג בדרך בין-עירונית.
העבירה המיוחסת לנאשמים בכתב האישום הינה הפרת איסור התקנת שלטים בדרך בין עירונית- עבירה לפי סעיף 2, 9ב' ו- 9ג' לחוק הדרכים (שילוט), תשכ"ו-1966 (להלן
החוק).
לגישת הנאשמים, עם תום פרשת התביעה לא עלה בידי הנאשמים להוכיח את יסודות העבירה, לפיהם השלט נשוא כתב האישום נראה לעיני הנוהג מדרך בין עירונית, וכי השלט הותקן ללא היתר.
עם תום פרשת התביעה זכאים הנאשמים לטעון ע"פ סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי כי אין הם חייבים להשיב לאשמה וראוי לזכותם לאלתר מאחר ואין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת להם בכתב האישום.
הכלל הוא כי התביעה חייבת לעמוד בחובת הראיה לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשמים, ומשנטענת הטענה "שאין להשיב לאשמה" משמעותה, שהתביעה לא עמדה בנטל חובת הראיה.
כדבריי השופט י' קדמי בספרו
"על סדר הדין בפלילים", תשס"ג-2003, חלק שני, (להלן
קדמי)עמ' 1049:
"המשמעות המעשית של "היעדר הוכחה לכאורה" בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט
מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי". במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני "מה" להתגונן, וראוי לזכותו.
חשוב לציין, שכדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם. (ע"פ 141/84 -
מדינת ישראל נ' דוד בן מכלוף טובול ואח'.פ"ד לט(3), 596 ,עמ' 607-608)
יפים דברי השופט שמגר בהתייחס לעניין בע"פ 732/76 -
מדינת ישראל נ' רפאל כחלון ו-2 אח' . פ"ד לב(1), 170 ,עמ' 179-180:
"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, , הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם."
בשלב זה של הדיון אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל לראיות. הטענה שאין להשיב לאשמה נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם ואפילו המדובר אך בחלקי עדות תזכינה במלוא האמון והמשקל.
כמו כן, בית המשפט אינו בוחן בשלב זה בשאלת דיותן של הראיות, קרי בשאלת קיומה של תוספת ראייתית לעדות יחידה. (קדמי, עמ' 1050)
עם זאת במקרים נדירים ביותר יהיה בית המשפט רשאי להביע דעתו על מהימנות הראיות כבר בשלב זה של הדיון וזאת כאשר המדובר בנסיבות שבהן שוב בית משפט סביר לא יכול היה לתת אימון באותן ראיות. אבל לא זה המקרה שבפנינו.
במקרה שלפנינו כפי שמיד יובהר להלן נראה כי המאשימה הביאה ראיות בסיסיות להוכחת המיוחס לנאשמים בכתב האישום.
סעיף 2 לחוק (איסור התקנת שלטים) קובע:
