המבקש הובא הנאשם בפלילים בכתב אישום הכולל שלושה אישומים במסגרתם מיוחסות לו שתי עבירות של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן:
"חוק העונשין"), ועבירה של חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין.
לאחר כפירתו ובטרם הוחל בהבאת הראיות העלה סנגורו טענה מקדמית, ולפיה קמה לו הגנה מחמת "הגנה מן הצדק", וכן מטעמי "זוטי דברים" מכוח הוראת סעיף 34 י"ז לחוק
העונשין, ועל כן, מן הדין לבטל את כתב האישום מן הטעמים הבאים:
א. שיהוי רב ולא מידתי בהגשת כתבי אישום ביחס לעבירות שבהיבט החומרה אינן ברף העליון. רוצה לומר. העמדת הנאשם לדין כעת, בחלוף תקופה כה ארוכה מאז בוצעו הינה בבחינת התעמרות בנאשם, כאשר עסקינן בשתי עבירות מסוג עוון מהשנים 2001 ו-2002, ובעבירה משנת 2000 של חבלה ברכב במזיד שהנזק שנגרם בה היה מינימאלי. במיוחד בשים לב לנסיבותיו האישיות הקשות: מדובר בנאשם בן 56 הסובל מבעיות תקשורת וגמגום שהקשו על סנגוריו לנהל את הגנתו. מאז שנת 2002 לא נפתחו נגדו תיקים חדשים. לטעמו, עמדתה הבלתי מובנת של המדינה לנהל את התיק חרף כול הנתונים הללו, ואף אם הנאשם תרם להימשכות ההליכים כנגדו, אינה נהירה ומצדיקה את ביטולו של כתב האישום.
ב. טענה של העדר סמכות מקומית בהתייחס לאישום השלישי, שעניינו עבירת חבלה במזיד לרכב שהינה מסוג פשע, לגביו הוגש כתב האישום לראשונה בבית המשפט השלום בראשל"צ שאינו בעל הסמכות מקומית.
ג. עוד טוען הסנגור, כי בשני הדיונים שנערכו בבית המשפט נעשו שני ניסיונות בלבד לאתר את הנאשם, זאת למרות שמסר את כתובתה של הערבה, גרושתו, בביתה התגורר אותה עת. כבר ביום 27.10.02 הוחלט על מחיקת כתב האישום בלי שנעשה ניסיון רציני לאיתורו. רק ב - 15.6.03 איתרה אותו המשטרה בכתובת אותה מסר מלכתחילה, אז הובא לבית המשפט בראשל"צ ושוחרר ממעצר לבקשת המשטרה. לאחר מכן, החליטה המדינה להגיש את כתב האישום בשנית לבית המשפט השלום בת"א, וזאת חרף חלוף זמן ניכר מאז ביצוע העבירות ולמרות שלא נפתחו לחובתו תיקים נוספים בתקופה זו.
בדחותה את טענות ב"כ המבקש הבהירה המשיבה כי כתבי האישום בוטלו עקב מחדליו של הנאשם, שלא הגיע לדיונים גם במקרה שהוזמן אישית ואף במקרים שביקש הזדמנות ושוחרר ממעצר לאחר שהתחייב להגיע לדיונים. היא חלקה על התיאור הכרונולוגי של השתלשלות העניינים הנטענת, לגרסתה ההתנהלות הייתה שונה לחלוטין מזו שהוצגה ע"י הסנגור: לטענתה, כתב האישום השלישי המתייחס לחבלה במזיד לרכב הוגש לראשונה בשנת 2001 לבית המשפט השלום בתל אביב. התיק נמחק לאחר שבתום ההקראה השלישית לא אותר הנאשם. ב-2002 הוגש כתב האישום בשנית לבית המשפט בראשל"צ, בעל הסמכות המקומית הואיל והעבירה נעברה בבת- ים. בהסתמך על רישומים פנימיים בתיק צוין, כי נעשו ניסיונות לאתור הנאשם שהסתיימו בלא הצלחה. כתוצאה מכך, בתום ההקראה השנייה נמחק גם כתב אישום זה. ביוני 2003 נעצר הנאשם והובא בפני בית משפט השלום בראשל"צ. לבקשתו, ולאחר שהבטיח להתייצב לדיון, שוחרר, אך לא עמד בהתחייבותו. בהמשך, הוגש כתב האישום לבית המשפט השלום בתל אביב, שכלל את שלושת האישומים המצוינים בכתב האישום בתיק זה, אך נמחק שוב באוקטובר 2004 מאותו טעם של אי התייצבות הנאשם לדיונים. בהמשך, הוצא צו מעצר נגדו. משאותר במרץ 2006 הובא בפני כבוד השופט אפרתי, בפניו הציגה המשטרה את הניסיונות לאתרו בשלוש הזדמנויות שונות.
בתגובתו בכתב לטענות ב"כ המאשימה ציין הסנגור, כי אין באפשרותו לברר את הטענות העובדתיות שנטענו על ידה. בנוסף, גורס הסנגור כי אף אם גרם הנאשם להתמשכות ההליכים המשפטיים הרי, שנוכח התנהלות התביעה בתיק, טיב האישומים, הזמן שחלף ונסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם יש לבטל את כתב האישום.
דיון
אבחן תחילה את טענת הסנגור ל"זוטי דברים"
איני סבורה כי העובדה שמדובר בשתי עבירות מסוג עוון שהתרחשו לפני מספר שנים, ועבירת פשע שהנזק בה מועט, הופכת אותן לזוטות הראויות להגנת סעיף 34 י"ז לחוק העונשין. נהפוך הוא. במקרים רבים עבירות הפוגעות באיכות החיים של האזרח מן השורה אינן בגדר פשעים החמורים, אלא, דווקא אותן עבירות שאינן נמצאות בקצה החמור של סקלת העבירות, וקיים אינטרס ציבורי מובהק במיגורן. העבירות בהן הואשם המבקש נמנות על סוג זה. לא זו אף זו, העבירה של גניבת הסמלים כלי מרכב תוך פגיעה וגרימת נזק למכונית במהלך תהליך הורדת הסמל מהרכב מוכרת ונפוצה ואין להקל ראש בכתבי אישום המייחסים לנאשמים עבירה זו. מה גם שהנאשם מואשם כי כדי להקל על ביצועה נטל מכשיר חד במטרה לגרד את סמל הרכב. סבורני כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים שיש לציבור עניין להתמודד נגדם, ועל כן, לא ניתן לומר כי מדובר בזוטי דברים.
הבסיס הנורמטיבי לטענת
"זוטי דברים" מצוי בתיקון 39 ל
חוק העונשיןחוק העונשין התשל"ז -1977 אשר התקין את סעיף 34 י"ז לחוק, וזו לשונו:
"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם ,לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך."
קדמי מגדיר בספרו את טיבה של ההגנה:
"זוהי הוראה חדשה שבאה להעניק לבית המשפט סמכות - שלא הייתה לו עד כה- ליטול ממעשה את פליליותו , בשל היותו "חסר משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" ;וזאת - על אף שפורמאלית נתקיימו יסודות העבירה ומן ההיבט הטכני העבירה נעברה.. נטילת 'הפליליות' ממעשה עבירה נעוצה כאן בהיעדר 'עניין ציבורי' של העמדה לדין פלילי בשל מעשה 'פעוט ערך' מן ההיבט של האינטרס הציבורי, ולא בשל אי קיום יסוד מיסודות העבירה..."
("
על הדין בפלילים
" (הדין בראי הפסיקה) חוק העונשיןחוק העונשין, מהדורה מעודכנת תשס"ה- 2004 חלק ראשון בעמ' 555 ).
התנאים להחלתו הינם מצטברים, כשהאחרון שבהם - האינטרס הציבורי - הוא המכריע (שם , עמ' 556).
כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק חוק העונשין (תיקון 39) 2028, תכלית חקיקתו של הסייג המגולם בהגנת "זוטי דברים" הייתה למנוע התעסקות בזוטות.
ההנחה העומדת מאחורי קיומו של הכלל המעוגן בסעיף 34 י"ז היא, שלא כל פגיעה בערך חברתי מוגן ראויה להטלת אחריות פלילית בגינה, והיא שמורה לפגיעות משמעותיות.
פרופ' ש' ז' פלר מבהיר בספרו את התכלית החקיקתית של טענת "זוטי דברים":
"לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להיחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופיינית לעבירה פלילית. דרושה מידה מינימאלית של סכנה לציבור ,או ביתר דיוק, דרושה מידה מסוימת של שלילות לפי הקריטריון לפיו לו היו כל המעשים מתחת למידה זו של סכנה לציבור, לא היו כלל נזקקים להגדרתם כעבירה פלילית... הפתרון הוא שוב נורמטיבי: יש ליצור עבור הרשויות המוסמכות את הכלים החוקיים כדי לבצע את ההתאמות הנדרשות, תוך הנהגת הסייג הענייני לפליליות המעשה של 'העדר עניין לציבור' - בלעז הסייג של
."...di minimis
