ביום 15.11.06, מכוחו של הסדר טיעון, הורשע הנאשם/הנבחן על יסוד הודאתו בעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בנסיבות בהן, גנב ארבעה מיכלי תרסיס לעיצוב שיער בשווי של 107.80 ש"ח מחנות בקניון עזריאלי לצורך מימון סמים קשים להם הוא מכור.
ביום 6.6.07, במסגרת גזר הדין, החלטתי להעניק לו הזדמנות נוספת ואחרונה ולהימנע מהפעלת עונש של מאסר על תנאי, בר הפעלה, שהיה תלוי ועומד כנגדו, תוך הבהרה כי לא תיקרה בדרכו הזדמנות נוספת ועליו לנצלה כדי לחלץ עצמו ממעגל הסמים. בהתאם, מתוקף סמכותי לפי סעיף 56(א) לחוק העונשין הוריתי על הארכת המאסר המותנה בן 12 החודשים (נשוא גזר דין בת"פ 2848/03 של בית משפט זה) בשנתיים נוספות, בנוסף לצו מבחן למשך שנה בכפוף להמשך הליך טיפולי, וכן השתתי עליו קנס בסך 500 ש"ח.
בבקשה מיום 5.12.07, הנסמכת על דיווח מפורט של התנהלותו הבעייתית של הנאשם בהליך המבחן עד לאותו שלב, עתר שירות המבחן להפקיע את צו המבחן ולדון מחדש בעונשו בנימוק שלא הצליח לגייס כוחות להתמודדות עם מצבו ולחולל בו את השינוי המקווה. להתרשמות שירות המבחן מצוי הנאשם בתהליך של הידרדרות מואצת, שלא ניתן לעצרה, המוצאת ביטויה בהצטברות שורה של נתונים קשים שמצביעים על היותו נתון בסיכון בתנאים פתוחים, ובהם, חזרה לשימוש אינטנסיבי בסמים, הסתבכות נוספת עם החוק ולאחרונה גם היעדר מקום מגורים. מסקנת שירות המבחן הינה, כי מצב דברים זה מייתר כל המשך טיפול יעיל בנאשם בהמשך תקופת המבחן.
בשל דחיית הדיון הגיש שירות המבחן לישיבה הבאה תסקיר ובו פרטים משלימים ועדכניים אודות מצבו של הנאשם שנצברו במהלך תקופת הדחייה, ולא היה בהם כדי לשנות את התמונה הבעייתית לגבי חולשתו של הנאשם והיעדר כוחותיו לשמור על הימנעות מסמים לטווח זמן ארוך. בנוסף, בלט בו קושי ליצור ולבסס קשר פתוח ויעיל עם גורמים טיפוליים, ובהתאם חזר שירות המבחן על עמדתו לעניין הפקעת צו המבחן וקיום דיון מחדש לעניין העונש.
בדיון בבית המשפט מסרה קצינת המבחן, גב' יבגניה חזילוב, שלמרות שלנבחן ניתנה הזדמנות להשתקם לאחר התלבטות קשה בעניינו, הוא השתהה במשך כחצי שנה בטרם פנה למרכז הגמילה, עזב את המקום לאחר כחודש וחצי ולא פנה למרכז סובוטקס, אליו הופנה ע"י שירות המבחן, אלא למרכז אחר שבחר בעצמו, ועל כן אין השירות מוצא כל יעילות בקשר עמו, הגם שהוא משתף פעולה ומתייצב לפגישות.
ב"כ התביעה הוסיפה, כי הנבחן אמנם שיתף פעולה עם שירות המבחן, אולם התנהלותו במשך למעלה משנה משוללת יציבות ומעידה כי אין בכוחו להצליח. בהצטרפה לבקשה להפקעת הצו עתרה בנוסף להפעיל את עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד הנאשם ולהשית עליו מאסר בפועל באופן מצטבר, וכן מאסר על תנאי.
התנגדות הסנגור לבקשה נסמכה על עירוב של נימוקים עובדתיים ומשפטיים.
מן ההיבט הראשון, סירובו של הנבחן לנהוג בהתאם להכוונת שירות המבחן ולפנות למרכז סובוטקס, נומק על ידי בא כוחו בחששו להתמכר לתחליף הסם שניתן שם למטופלים, נימוק שיידחה על הסף, שכן מעבר לעובדה שלא הוכח כלל, הרי בנסיבות המקרה דנן הוא מצטייר כתירוץ בעלמא, נעדר כל ממש. חשש מסוג זה הוא יותר מתמוה בהתייחס לאדם השקוע עד צוואר בהתמכרות קשה וארוכת שנים לסמים קשים.
ובאותו הקשר הוסיף הסנגור וטען, כי החל מיום 26.3.08, מצוי הנבחן בהליך גמילה במוסד "האמונה", שאמנם אינו מוסד מוכר על ידי משרד הבריאות, אך מצוי בהליכי רישוי והכרה, בבקשו לראות בו נתון מוכח המבסס את קיומם של רצון ומוטיבציה בנאשם להשתקם וסותר את מסקנותיו של שירות המבחן.
מן ההיבט המשפטי, לדעת הסנגור, הואיל והוטל על הנבחן "מבחן טהור" שומה על בית המשפט לפעול בהתאם להוראת סעיף 20(1) לפקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן:"פקודת המבחן") ולהסתפק באזהרה בלי לפגוע בהמשך תוקפו של צו המבחן". דע עקא, שכבר במהלך הטיעון הועמד הסנגור על טעותו ואישר, כי בנוסף למבחן הוטל על הנאשם עונש בדמות קנס, ובכך נשמט מאליו היסוד תחת טיעון זה.
עוד לשיטת הסנגור, בצו המבחן נקבעה כפיפותו להמשך הליך טיפולי והנבחן עומד בתנאי זה ומקיימו בכך, שהוא ממשיך בהליך הטיפולי באותו מוסד לא-מוכר שהוזכר לעיל. לדעתו, היה ובית המשפט יבקש לחדד או לתקן הצו, עליו לעשות כן בהתאם לסעיף 3 לפקודת המבחן. ובהקשר הנדון הוסיף וטען להעדר כל נפקות להיות המוסד מוכר או לאו, זאת מן הטעם ששומה על בית המשפט למקד הדגש והחשיבות בהליך הגמילה עצמו ולא באיכותו של המוסד. ולסיום הייתה טענתו כי משגזר בית המשפט את דינו של הנבחן והאריך את המאסר המותנה, ספק אם רשאי הוא לחזור בו מהארכה זו ולהטיל עליו עתה עונש של מאסר בפועל.
דיון
סעיף 20 לפקודת המבחן קובע:
"הוכח להנחת דעתו של בית המשפט שנתן את צו המבחן, שהנבחן לא מילא אחרי הוראה מהוראותיו של צו המבחן, רשאי בית המשפט, בהתחשב, בין היתר, בתקופה שחלפה מיום העמדתו של הנידון במבחן, בדרך שבה עמד במבחן באותה תקופה ובנסיבות אי מילוי הוראות צו המבחן לעשות אחד מאלה:
...
(4) אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה לפי סעיף 1(1)(ב) - להטיל עליו עונש נוסף על העבירה המקורית במקום צו המבחן, בהתחשב בכל עונש אחר שהוטל עליו על העבירה המקורית"
פקודת המבחן למעשה מאפשרת לבית המשפט המוצא כי נבחן לא מילא הוראה מהוראות צו המבחן שניתן לאחר הרשעתו ושעליו נוסף עונש, להטיל עליו עונש נוסף על העבירה המקורית חלף צו המבחן. נוכח זאת, תמוהות כל טענות הסנגור המפקפקות בסמכותו של בית המשפט לעשות כן, ואינני מוצאת להידרש להן, כמו גם לטענה התמוהה לפיה צו המבחן ניתן ללא הרשעה, באשר הנבחן הורשע (על פי הודאתו!) ועונשו נגזר.
כעת, הוכח באופן המניח את דעתי, כי הנאשם אינו ממלא אחר תנאי צו המבחן, באשר אינו מצוי בהליך טיפולי, שכן לא מצאתי כל ממש בטענה כי הוא מקיים אחר הוראות צו המבחן, היות והתנהלותו החל מיום מתן הצו ואילך, כעולה מבקשת שירות המבחן, מוכיחה דווקא את ההיפך - הוא לא טרח להתייצב במרכז הגמילה המוכר בסמוך לאחר הפנייתו, עשה כן רק לאחר כחצי שנה ועזב כעבור כחודש ומחצה. במרכז הגמילה בו בחר בעצמו להיות מטופל התייצב בסמוך למועד הדיון בבקשה דנן, בבחינת "ברגע האחרון" ממש, ואין בכך כדי להעיד על רצון או מוטיבציה כנים להשתקם ולהיגמל, אלא להצביע על צעד שנועד לרצות את בית המשפט. המוסד בו בחר להיות מטופל, כאמור על דעתו ומיוזמתו, אינו מוסד מוכר ואין כל שחר לטענה לפיה אין כל חשיבות להכרה הרשמית במוסד הגמילה, ועל כך כלל לא ראוי כי אכביר במילים, בהיות הדבר ברור מאליו. על רקע כל אלה חזרתו למעגל הסמים מקבלת משנה תוקף ומשקל.
בהחלטה על הארכת המאסר המותנה ניתן משקל בכורה לשיקולי השיקום ובמרכזם עמדו סיכויי הגמילה של הנאשם והעדפתם על פני יתר שיקולי הענישה, אך סיכויים אלה התנדפו ולא נותר מהם מאום. צו המבחן היה הזדמנות אחרונה שהוענקה לו, אותה לא השכיל לנצל.
אשר על כן, נוכח הפרת צו המבחן, כאמור, ובהתאם לסמכותי על פי סעיף 20(4) לפקודת המבחן, אני מורה על הפקעתו ותחתיו גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
