1. בפניי בקשת ב"כ המאשימה להורות על אשפוז הנאשם בכפייה מכוח הוראת סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: "החוק").
אלה הם עיקרי העובדות הצריכות לעניין:
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען בו, כי בתאריך 16.11.05 תקף את המתלונן בכך שאחז בשערות ראשו, הטיח את פניו ברצפה מספר פעמים וגרם לו דימום מהאף ומהפה וכן חבלה בזרת יד ימין.
לבקשת הסניגור, הפסיכיאטר המחוזי בדק את הנאשם, הנמצא במצב נפשי לא מאוזן במחלקה הסגורה במוסד. בחוות דעתו, שנערכה בתאריך 4.9.07, נקבע ,כי במצבו הנוכחי אינו מסוגל לעמוד לדין. נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית, ביקש ב"כ הנאשם מבית המשפט להפסיק את ההליכים המשפטיים כלפי מרשו. ב"כ המאשימה הסכים לבקשה בכפוף לכך שבית המשפט יורה על אשפוזו הכפוי. לכך התנגד ב"כ הנאשם.
טענות הצדדים
2. ב"כ המאשימה טען, כי הנאשם נמצא במצב נפשי לא מאוזן, מתפרץ בזעם כלפי הזולת ולכן הומלץ לאשפזו במחלקה סגורה. עוד טען, כי בהתקיים שני מסלולי אשפוז, האזרחי והפלילי, קמה לבית המשפט, הדן באישום, הסמכות להורות על אשפוזו הכפוי .
ב"כ הנאשם השיב, כי הנאשם התאשפז מרצונו הטוב והפסיכיאטר המחוזי לא ביקש כי ינקט לגביו אמצעי טיפולי כפוי. עוד טען, כי הסמכות שבסעיף 15 (א) לחוק הינה רשות ולא חובה, וכי יש לנקוט בדרך הפוגעת פחות בנאשם. לחילופין טען, כי הפסיכיאטר המחוזי פעל על-פי סמכותו האזרחית ולפיכך מתייתר הצורך שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו כמפורט לעיל.
המסגרת הנורמטיבית
3. הסעיפים הרלוונטים לענייננו הינם סעיף 170 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") וסעיף 15 לחוק.
זה לשון סעיף 170 (א) לחסד"פ, שעניינו נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין:
"(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו ; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו."
הוראת סעיף 170(א) לחסד"פ מפנה לסעיפים בחוק, שעוסקים בדרכי הטיפול בחולה נפש, שעבר עבירה ונמצא בלתי כשיר לעמוד לדין. הסעיף הרלוונטי בענייננו הינו סעיף 15 לחוק, שהחליף את הוראת סעיף 6 המצויינת בסעיף 170 לחסד"פ:
"(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.
(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.
(ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.
(ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.
(ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בענין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין.
(ו) לענין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה.
(ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה."
4. בית המשפט העליון אבחן בין אשפוז כפוי של נאשם חולה נפש לבין אשפוז חולה נפש שאינו נאשם. בבש"פ 2305/00 -
פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4), 289 ,עמ' 309-310 קבע כב' השופט חשין כדלקמן: