טענת הנאשם 4 לפיה "אין עליו להשיב לאשמה".
א.
רקע
כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי הרשיון, עבירות לפי סעיף 4,7 ,14 ו-15 ל
חוק רישוי עסקים התשכ"ח-
1968 (להל"ן "
חוק הרישוי"), השלכת פסולת ברשות הרבים, עבירה לפי סעיף 2, 13 ו-15 ל
חוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984 (להל"ן "
חוק שמירת הניקיון"), ואיסור זיהום מים, עבירה לפי סעיף 20 ב', 20 כא, 20 כב' לחוק המים התשי"ט - 1959, זאת על רקע אירוע המיוחס לנאשמים ובו הוזרמו ביום 2.7.00, כך על פי הנטען, שפכים חומציים משטח המפעל לרשות הרבים.
בתום פרשת התביעה, מעלה הנאשם טענה לפיה "אין להשיב לאשמה". תגובת המאשימה התקבלה וכן הונחה על שולחני לפני ימים מספר תגובת הנאשם לתגובת המאשימה. אחר עיון בכל האמור, ניתנת החלטתי זו ולפיה מצאתי כי בלא שתשתמע כל עמדה באשר לתוצאת ההליך, לרבות בשאלת הרשעתו כלל של הנאשם או מי מהנאשמים, אין יסוד לטענה זו, בשלב הדיון הנוכחי.
ב.
טענות הצדדים
תמצית טענות הנאשם הן כדלקמן:
א.
גרם נזק ראייתי בשל מחדל חקירתי, אשר בגינו זכאי הנאשם 4 ליהנות
מהגנה מן הצדק, זאת נוכח העובדה לפיה הושמדו דגימות המים עליהן מבוסס האישום, עוד כחודש לאחר קבלת התוצאות (עמ' 129 לפרוטוקול מיום 1.2.07). בשל האמור, נגרם לנאשם נזק ראייתי המונע ממנו משפט הוגן, זאת בנוסף לקיומו של חשש למהימנות הבדיקה בשל אי שמירת החומר האותנטי ובשל אי הבהירות במיקום נטילת הדגימות.
ב. אי המצאת דגימות המעבדה, מהווה
פגיעה בכלל הראיה הטובה ביותר, ובשל כך, קיימת כנגד המאשימה חזקה, כי לו היתה מובאת הראיה המקורית, היתה זו פועלת כנגדה.
ג.
העדר הוכחה לכאורה לעובדת היות הנאשם 4 עובד הנאשמת 1 ו/או נושא משרה אצלה ו/או אחראי על התחום הרלוונטי לאישום.
תמצית טענות המאשימה הן כדלקמן:
א. עפ"י הפסיקה, די בראיות קלושות ביותר, כדי לדחות את הטענה ולהורות לנאשם להשיב על האשמה. בשלב זה לא דן ביהמ"ש במשקל הראיות או בדיותן, אלא בוחן, האם בהנחה שהראיות נכונות, יש בהן כדי להרשיע את הנאשם.
ב. באשר לשאלת היותו של הנאשם 4 נושא משרה, מפנה ב"כ המאשימה להודעת הנאשם שלא הכחיש עובדה זו, ובכל מקרה נטל ההוכחה עפ"י החוק, מוטל על שכמו בעניין זה.
ג.
דיון.
סעיף 158 ל
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן "
החסד"פ"), קובע:
158. זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה
נסתיימה פרשת התביעה
ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו..."
1.
מהות הטענה
המשמעות המעשית של "העדר הוכחה לכאורה" בהקשר זה היא כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו אם יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין בפני "מה" להתגונן וראוי לזכותו.
(י. קדמי "
על סדר הדין בפלילים
", חלק שני, מהדורה מעודכנת תשס"ג - 2003, עמ' 1049.)
2.
רמת הראיות הנדרשות בשלב זה של המשפט
צודק ב"כ המאשימה בטענתו, לפיה בשלב הדיוני בו אנו מצויים, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה, אשר באם יתקבלו ככתבן וכלשונן על ידי בית המשפט, יהא בהם כדי להרשיע את הנאשם אם לאו. כמו כן, בית המשפט אינו נכנס בשלב זה לעניין מהימנות הראיות ומשקלן.
הלכה למעשה, די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם :"...כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה...ודי במערכת ראיות ראשונית...
...
לצורך הכרעה בטענה, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה :
בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, או בעבירה אחרת באותו עניין." (קדמי, שם)
