בסיום שמיעת הוכחות הרשעתי את הנאשמים בעבירה של השגת גבול, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק עונשין"). ההרשעה מתייחסת לכניסתם ללא רשות, באישון לילה, בשתי הזדמנויות במהלך שנת 2001, לתחום ישיבת "חכמי לובלין" בבני ברק, ופיזור במקומות שונים בבית הכנסת בישיבה, ובכלל זה בתוך ארון הקודש, עלונים וקונטרסים בהם מובעת ביקורת חריפה על חכמי הלכה ובנושאי דת שנויים במחלוקת. מעשים אותם ביצעו הנאשמים במסגרת פעילותם בעמותת "דעת אמת".
נאשמים 1, 2, 4 ו-5 זוכו בהכרעת הדין מעבירה של גרימת נזק בזדון שיוחסה להם בכתב האישום.
להבהרת הדברים ראוי להקדים ולומר, כי הואיל ולא נעורה מחלוקת בין הצדדים לגבי מרבית העובדות, הדיון בהוכחות התמקד בשאלות משפטיות, ובמרכזן טענת הסנגור, ולפיה יש לפטור את הנאשמים מאחריות לביצוע העבירה מחמת העדר כוונה פלילית. בסופו של יום, הטענה נדחתה והנאשמים הורשעו, כאמור, בעבירה של השגת גבול.
עתה מונחת בפני עתירת הסנגור לנהוג בהתאם לסמכות הנתונה לבית במשפט מתוקף הוראת סעיף 192 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982, ולבטל את ההרשעה תוך אימוץ המלצת שירות המבחן בתסקירי כול הנאשמים, באופן שיושת עליהם צו של"ץ ללא הרשעה, עתירה העומדת כנגד עמדת התביעה כי מן הדין להותיר ההרשעה על כנה. בעוד הסנגור סומך טיעונו על הצטברות נתונים המצדיקים הימנעות מהרשעה, הנגזרים ממיהות הנאשמים ופגיעה קשה בעתידם בשל תיוגם כעבריינים, וממהות העבירה שאינה במדרג גבוה, נסמכת התביעה על הרקע האידיאולוגי העומד בבסיסה כנתון המשווה לה את חומרתה היתרה, וגורסת בהתאם כי האינטרס הציבורי מחייב את הרשעתם בדין.
מהם אפוא הנאשמים?
בעניינם נתנו תסקירים ממצים ומעמיקים. המדובר אומנם באנשים שונים בעלי נתונים ייחודיים וספציפיים, ולכן, מטבע הדברים, התמונה המתגבשת לגבי כול אחד מהם מאפיינת אותו לבדו - כול נאשם על פי קורותיו, מוצאו, מידותיו, אישיותו, אופיו והישגיו. ברם, בה בעת, קו אחיד וברור מחבר ביניהם, מהותי ובר נפקות לשאלת ההרשעה - ניהול אורח חיים נורמטיבי ונטול כול רבב בכול מישורי החיים. צעירים רציניים, יש לומר, אינטליגנטים ובעלי ערכים, עדיין בראשית דרכם בחייהם הבוגרים, שתרמו לחברה ומוכנים להמשיך לתרום, ועל פי כול אמת מידה ניתן להגדירם כ"מלח הארץ".
ולעניין העבירה בה הורשעו.
הסתבכותם חריגה לתפקודם התקין והראוי ומהווה אפיזודה חריגה על רקע התנהלות חיובית מתמשכת. היא מבטאת חיפוש דרך, גם אם שגוי ולקוי במהותו, כפי שנקבע על ידי בית המשפט בהכרעת הדין. שירות המבחן מעריך שאין במעורבותם בפרשה זו להעיד על דפוסים עברייניים, חריגים או בעייתיים. באשר לנטילת אחריות והבעת חרטה. הנאשמים ניהלו הוכחות בתיק משום שהיו משוכנעים בצידקתם המשפטית, דהינו, שמעשיהם אינם נגועים בפלילים. תוחלתם נכזבה, והם הורשעו בעבירה הנגזרת ממעשיהם. מהתסקירים אני למדה, כי מאז הרשעתם עברו תהליך של התבגרות שהיה כרוך בהתמתנות, ובעיקר, הכרה ותובנה, כול אחד על פי דרכו ויכולותיו, לחומרת מעשיהם והשלכותיהם. לגבי כול אחד מהם הגיע שירות המבחן לאותה מסקנה, כי הרשעה עלולה לחבל בעתידו.
השאלה העומדת, אפוא, על המדוכה הינה, היש הצדקה לחרוג מן הכלל, לפיו יש להרשיע נאשם שנמצא אשם בבצוע עבירה ולסיים תיק זה ללא הרשעה. לשון אחר, האם המקרה הנדון מתאים ועומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להימנעות מהרשעה.
ותחילה להלכה
התוצאה של הרשעה בעקבות קביעת אשמה הינה התוצאה הטבעית המתבקשת. באופן ציורי ניתן לומר, כי קביעת אשמה והרשעה בעטיה הינם כשני חוטים השזורים זה בזה המהווים את שני חלקיו של אותו שלם. על כן, כלל מיוסד הוא, כי אין על בית משפט לפטור נאשם מהרשעה, זולת במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם מדובר בנאשם, חסר כל עבר פלילי, שכשל לראשונה בעבירה, והנסיבות הקשורות בו ובעבירה מצדיקות לא להטביע במצחו אות קין של הרשעה בפלילים. לשון אחר. ניתן לסטות מן הכלל באותם מקרים בהם לא קיימת פרופורציה בין חומרת העבירה לחומרת הפגיעה בעטיה של הרשעה, ואין באי הרשעה כדי לפגוע באינטרס ציבורי.
בפסיקה, יש לומר, אין קו נוקשה ואחיד בנושא אי ההרשעה, ברם, נקבע מבחן עקרוני בפס"ד כתב והפסיקה בעקבותיו, לפיו הימנעות מהרשעה שמורה לאותם מקרים חריגים בהם סוג העבירה ופגיעה חמורה בנאשם בעטיה של הרשעה מאפשרים לוותר על הרשעה. צעד זה יינקט רק בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, כדברי כב' השופטת דורנר בפסק דין כתב שהתווה את גבולות ההלכה:
"הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים..." (כ"ב השופטת דורנר, בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ב 342, (ב) 337.
וליישום ההלכה בענייננו.
בחינת המקרה הנדון לאורה של הפסיקה הביאתני לכלל דעה כי עומד הוא בכל הקריטריונים שעוצבו כאבני יסוד בנושא אי ההרשעה ועונה על הפרמטרים המצדיקים החלת החריג ללא פגיעה באינטרס חברתי - ציבורי.
רוצה לומר. שקילת כלל הנתונים המצטברים שכנעני, כי המקרה הנדון הוא מקרה "קלאסי" להימנעות מהרשעה. הווה אומר, סוג העבירה, העומדת ברובד חומרה נמוך ביותר, חריגותו של המעשה בחייהם של הנאשמים, נטילת האחריות, הפקת הלקחים והאפקט העונשי שבעצם ההליך הפלילי, כמו גם החבלה העלולה להיגרם להם ולעתידם האישי והמקצועי בעטיה של הרשעה, מאפשרים להימנע מהרשעתם.
איני רואה הבדל משמעותי בין הנאשמים מבחינת כול הגורמים הרלבנטיים לנושא הנדון.
מעורבות הנאשמים בפרשה זו ככלל ובביצוע העבירה בה הורשעו בפרט הייתה זהה. כולם היו חלק מאותה חבורה שפעלה יחדיו לשם קידום מטרות העמותה. אני ערה לאבחנה המסוימת בין נאשם 1 ליתר הנאשמים מבחינת פעילותו בעמותה, אך אין בהבדל היחסי כדי לשנות את התמונה בכללותה. המעשים העומדים ביסוד הרשעת הנאשמים בוצעו, כאמור, במסגרת פעילות התנדבותית בעמותה, וללא ספק הינם פסולים ומטרידים. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה העיקרית שלא נעשו למען הפקת רווח אישי או בצע כסף. בעת ביצועם היו הנאשמים משוכנעים כי מעשיהם ראויים לשם מאבק בדעות קדומות ואמונות שווא שאבד עליהן קלח, והם לעומתן מיצגים השקפת עולם של קידמה ונאורות. הנאשמים דגלו ברעיונות אלה והאמינו בהם בכול לב, הגם שכפי שקבעתי בהכרעת הדין, נהגו בדרך פסולה המתעלמת מאמונתם של אחרים ועוצמת עיניים מפגיעה ברגשותיהם. במקום פתיחות גילו זלזול, אטימות וחוסר סובלנות, ובדרכם להגשים את רעיונותיהם רמסו רגשות של אחרים. עם זאת, אין לשכוח, כי בסופו של יום, מדובר במעשים שאינם עומדים ברף עליון של חומרה, הן במובן של מהות העבירה, הן בשים לב להישנות המעשים פעמיים בלבד, והן בשל חלוף הזמן הרב מעת האירועים ומאז לא חזרו לסורם.
גם באספקט האישי ובמידת הפגיעה בהם לא מצאתי ביניהם הבדלים משמעותיים המחייבים אבחנה לעניין ההרשעה. התרשמתי, כי כול אחד מהם למד את לקחו והפנים את המסר הראוי. עצם ההליך הפלילי הטביע בהם חותם. הכתמתם כבעלי הרשעה פלילית עלולה ללא ספק לגרום להם לנזק תדמיתי ואישי, שאינו עומד בפרופורציה לחומרת העבירה. כשמדובר בצעירים בראשית דרכם המקצועית, קיימת גם אפשרות כי הרשעה תחבל בעתידם ותפגע ביכולתם להמשיך בתחומי עיסוקיהם כיום ובעתיד.
בהציבי על כפות המאזנים את טיב העבירה, חומרתה ונסיבותיה אל מול הנזק האפשרי לנאשמים מעצם ההרשעה מסקנתי כי היחס מצדיק ביטולה. יש לזכור, כי ככול שהעבירה קלה יותר, מסוג העבירות שהאינטרס הציבורי לא יימצא מקופח אם מבצעה לא יורשע בדין, יינתן משקל רב יותר לשיקולים האישיים ולנזק שעצם ההרשעה עלולה לגרום לנאשמים. בענייננו, דומה כי ניתן להבטיח את מטרות המשפט הפלילי גם בעונש ללא הרשעה.