בתאריך 21.12.97 ניתנה הכרעת דין מזכה, בעניינו של המבקש, שהואשם בעבירה של מעשה מגונה בקטינה, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).
כתב האישום ייחס לנאשם מעשים מגונים, שבוצעו בקטינה ו.ז., ילידת 1982 וזאת בתאריך 27.3.97, בהרצליה, בסמוך לדוכן מפעל הפיס, שהתבטאו בנגיעה בישבנה, הכנסת ידו לתוך חולצתה ומימוש חזה, לרבות הובלתה לשביל, בקרבת מקום, שם נמשכו המעשים המגונים, עד שהמתלוננת בעטה בו ונמלטה מפניו.
הנאשם כפר במיוחס לו ובתום שמיעת הראיות, הוריתי, כאמור, על זיכויו. יצויין כי המבקש יוצג במשפטו ע"י סנגורית מטעם הסנגוריה הציבורית.
הבקשה שבפניי הינה לחיוב המדינה, לפצות את המבקש על ימי שהותו במעצר ועל שהייתו במעצר בית, לרבות הוצאות שנגרמו לו והיא הוגשה לאחר שעברו קרוב ל- 7 שנים ממועד זיכויו של הנאשם ולא הובא בפניי כל הסבר המניח את הדעת לסיבת השהיית הבקשה, נשוא הדיון.
הבקשה מסתמכת על הוראת סעיף 80 לחוק העונשין. בבקשה נטען, כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת כתב אישום כנגד המבקש, שנעצר בין התאריכים 27.3.97 - 9.4.97, לאמור, למשך 14 יום ולאחר מכן היה נתון במעצר בית עד 29.12.97, דהיינו- 275 יום, כאשר מתברר כי בחלקו - למשך כ- 4 חודשים, היה זה מעצר בית מלא ובהמשכו מעצר בית חלקי, בו הותר למבקש לצאת מביתו לצרכי עבודתו.
נטען כי לאור תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, זכאי המבקש לפיצוי בגין כל יום מעצר בביתו בחלק ה- 25 של השכר החודשי הממוצע במשק, לאמור, בסכום של 76,604 ש"ח, בצירוף פיצוי נוסף בסך 5800 ש"ח, שהיו הוצאותיו לסניגור, בשלב המעצר.
יצוין כי מתשובת המשיבה עולה כי המבקש נעצר בתאריך 1.4.97, ושוחרר ממעצר זה בתאריך 9.4.97 והוא הורשה לצאת ממעצר הבית בו היה נתון, בתאריך 24.7.97, בין השעות 07:00 - 18:00.
לביסוס הבקשה ב"כ המבקש הביא מהאמור בהכרעת הדין שתמציתו הינה, כי לא היה די בעדות המתלוננת לבסס את הנטען כנגד המבקש בעובדות כתב האישום ועל כן, משמדובר ב"זיכוי מוחלט", כפי שנטען מטעם המבקש, יש מקום לפצות את המבקש על עוגמת הנפש שחווה, גזלת חירותו והוצאותיו, כאמור.
סעיף 80(א) לחוק, עליו נסמך ב"כ המבקש, קובע שתי עילות להענקת פיצוי לנאשם שזוכה בדין, האחת, כי לא היה יסוד לאשמה והשניה, קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
הכרעת הדין והיבטים נוספים שפורטו להלן, מגלים בעליל, כי אין כל מקום לטענה המשתמעת מטיעוני עו"ד שאול עמרם, ב"כ המבקש, כי לא היה מלכתחילה כל יסוד להאשמה.
לא מצאתי גם כי יש בנמצא כל נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי למבקש.
הכרעת הדין מעלה, כי היו בנמצא מלכתחילה בידי המאשימה ראיות כנגד המבקש, אלא, שבסופו של דבר, לאחר שמיעת ראיות, לרבות עדות המתלוננת, שכללה דברים שסתרו חלק מגרסתה, כפי שנמסרה במשטרה, נקבע כי קיים קושי להשתית הרשעה בתיק זה, בהסתמך על עדות זו ואותו קושי, שלצידו נמצאו גם קביעות לחובתו של המבקש, כמו אמירות סותרות, לרבות התחמקות מלהשתתף במסדר זיהוי, היה בו כדי להביא בסופו של יום לזיכויו של המבקש בדין (ראה גם עמ' 5 להכרעת הדין - שורות 28-19).
הכרעת הדין מעלה כי הספק שעלה, שימש נדבך לזיכוי המבקש ולא ניתן איפוא לטעון להעדר קיומה של תשתית ראייתית ממשית כנגד המבקש, טרם הגשת כתב האישום (ראה בין השאר ת/1 וכן ת/2 - הודעות המבקש).
הראיות, כפי שהתגבשו כנגד המבקש טרם הגשת כתב האישום, היה בהן כדי להצביע על קיומה של תשתית ראייתית נאותה כנגדו ועולה, על כן, כי התביעה - המשיבה, נהגה איפוא בזהירות ובסבירות הנחוצים בכגון דא, משהגישה את כתב האישום נשוא תיק זה, כנגד המבקש ומדובר בראיות שהיו, על פניהן, מוצקות דיין, כדי לגרוס, טרם הגשת כתב האישום, כי בכוחן להביא להרשעה בדין, כאשר עולה עוד מתשובת המשיבה לעניין עברו של המבקש, שהיה בו אך להוסיף לעוצמת החשדות שעמדו כנגד המבקש, טרם הגשת כתב האישום נגדו, לרבות התנהגותו בעת חקירתו במשטרה (ת/1).
בסופו של דבר התברר, במהלך המשפט, כי הקטינה, המתלוננת, שהעידה, התקשתה למסור עדות חדה ורהוטה וקושי זה מצידה, לרבות הסתירות שעלו לעיל, היה בהן די לשמש לזכות המבקש, הגם שגרסתו לקתה.
בע"פ 4466/98, ראמי דבש נ. מ"י, פד"י נ"ו/3 - 73 (להלן: פס"ד דבש), נקבעו אמות מידה וקווים מנחים, באשר לאותן נסיבות אחרות, שיש לבחון, בנוגע לפסיקת פיצוי לנאשם ובאלו נמנו נסיבות הקשורות לאופי הזיכוי וכן נסיבות נוספות אשר יש בהן לשלול מהנאשם פיצוי, כמו התנהגות שמביאה להעלאת חשדות נגדו, לרבות הימנעות מתגובה, על האשמות שהוטחו בחקירה (ראה פסקאות 20-18 ופסקה 64 בעמ' 118, לפס"ד דבש).
בענייננו, עולה כאמור, כי בפני המשטרה עמדה תשתית ראייתית, שעל פניה הצדיקה הגשת כתב אישום כנגד המבקש. הכרעת הדין מעלה כי הזיכוי, כאמור, הינו תוצאה של קושי להשתית הרשעה, בהסתמך על עדותה של המתלוננת ואין כל ביסוס לטענה שהועלתה, כי מדובר ב"זיכוי מוחלט" של המבקש.
מתברר איפוא כי היה יסוד להגשת כתב האישום וההחלטה להעמידו לדין היתה סבירה, כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק. על כן, משהיתה בנמצא תשתית ראייתית כנגד המבקש, טרם הגשת האישום ומשלא הוכח כלל ועיקר כי פעולותיה של המאשימה- המשיבה, היו נגועים בזדון או בהתרשלות, בנסיבות העניין ובהעדרן של כל נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי במקרה זה, כפי שהובהר לעיל, אין אני רואה כל מקום לפסוק למבקש פיצויים בסכום כלשהו, אם בגין ריתוקו של המבקש לביתו ומעצרו קודם לכן ואם עקב הוצאותיו בהליכי המעצר, כפי שפורטו - והבקשה נדחית, על כן.
המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.