א. כללי
בקשה לאשר את שחרורו של הנאשם להליך גמילה טיפולי מחוץ לכותלי בית הסוהר, לאחר הרשעתו וקודם גזר דינו, תוך דחיית מתן גזר הדין לאחר שתבחנה תוצאות הטיפול.
ב. רקע
הנאשם הורשע עפ"י הודאתו, עוד ביום 28.6.04 ע"י הנשיא כב' השופט משה מכליס, בשלוש עבירות סחר בסם מסוכן מסוג הרואין ובעבירת הדחה בחקירה. לבקשתו, נשלח הנאשם לבחינת ענינו על ידי שירות המבחן, זאת בניגוד לעמדת התביעה, שהובעה מיד בשלב הדיון עצמו.
בין לבין הועבר התיק לטיפולי. ביום 7.9.04 הונח על שולחני תסקיר שירות מבחן, אשר העלה ספקות לא מבוטלים בדבר מסוגלותו של הנאשם להצליח בתהליך הגמילה. עם זאת, המליץ השירות לדחות את הדיון בחודשיים נוספים, זאת לצורך ביצוע בדיקות רפואיות הנדרשות לצורך קבלת ההחלטה.
על רקע העובדה כי החלה כבר בדיקת שירות המבחן עפ"י החלטת הנשיא, מצאתי כי לא יהיה זה ראוי מצידי למנוע השלמתה והמצאת תסקיר משלים, ועל כן נעתרתי לבקשת הדחיה תוך שציינתי במפורש כי "אין באמור לעיל משום קביעה כלשהיא באשר לאישור ההליך הטיפולי על ידי...והחלטה סופית אקבל רק לאחר שיהיו בפני כל הנתונים הנדרשים".
ביום 28.11.04 הונח בפני תסקיר נוסף ובו מסר השירות, כי הנאשם נמצא כלא מתאים לקהילה הטיפולית מפאת גילו, תוך שנתבקשה דחיה נוספת של חודש ימים. נעתרתי לבקשה וקבעתי כי לא אסטה מהחלטתי שנועדה לקבל את התמונה המלאה הדרושה, תוך שמצאתי לנכון להדגיש שוב ב"רחל בתך הקטנה" כי: "על רקע טיעוני ב"כ הנאשם, אבקש להדגיש כי אף בהחלטתי האמורה (מיום 7.9.04- י.ש) וזו אף גישתי, שאין בשליחה של נאשם לביצוע בדיקות משום קביעה כלשהיא של אישור עתידי להליך טיפולי וכל עוד לא קבעתי אחרת, אין לראות בכך הסכמה להליך כאמור. כל המבוקש הוא לבדוק את מצבו של נאשם זה או אחר, על מנת שאקבל תמונה מקיפה ככל האפשר, קודם קביעת החלטות בענינו".
תסקיר משלים וסופי הונח על שולחני ביום 26.1.05, וממנו עולה כי קיימת אפשרות לקלוט את הנאשם בקהילה טיפולית "משמר לחיים". לאור האמור המליץ השירות לתת הזדמנות טיפולית ולאפשר לו השתלבות בהליך גמילה במסגרת זו, תוך דחיית הדיון בארבעה חדשים נוספים.
עתה מונח בפני איפוא כל החומר הדרוש ולאחר שטענו הצדדים את טיעוניהם, ניתנת החלטתי זו.
ג. תמצית טיעוני הצדדים
ב"כ הנאשם עו"ד אריאתה, הפנה לנסיבותיו האישיות הקשות של מרשו כעולה מהתסקיר, עובדת הירידה במינון תחליף הסם והמוטיבציה שמגלה הוא לגמילה, תוך שיתוף פעולה עם גורמי הטיפול.
שתי טענותיו העיקריות הראויות לעיון ומחשבה הן כדלקמן:
א. בשליחתו של הנאשם לנסיון טיפולי, אין למעשה כל הפסד, שכן אם יצליח בטיפול - הרי שהנאשם והחברה יצאו נשכרים ואם יכשל - יוחזר עניינו ויפסק דינו.
ב. המצב בו היה שרוי הנאשם ושליחתו לבדיקות השונות, יצרו אצלו ציפייה שההליך ימשך ועל כן יש לאפשר זאת.
ב"כ המאשימה, עו"ד אזולאי התנגד לבקשה, תוך שציין שהתנגדות המאשימה היתה עקבית לכל אורך גלגוליו של התיק. הוא ציין כי מעבר לחומרת העבירות, ומעבר לעברו המכביד של הנאשם, תלויים ועומדים כנגדו שלושה מאסרים מותנים ברי הפעלה.
בנסיבות הענין הציע איפוא ב"כ המאשימה, כי הנאשם יעבור תהליך גמילה במסגרת ריצוי עונשו, היינו במסגרת השב"ס, ובכך ישולבו שני האינטרסים גם יחד- הן ענישתו ותשלום חובו לחברה והן נסיון גמילתו.
שלושה פסקי דין הוגשו לעיוני ע"י הסניגור. שניים מהם מבתי משפט שלום, אשר למותר לציין אינם מחייבים ואף לא מנחים. יחד עם זאת עיינתי גם בהם. בענין ברכאת (פ' 4241/03) מדובר בנאשם צעיר, בן 27 שנים, שעפ"י תסקיר שירות המבחן לא ניתנה לו מעולם הזדמנות להליך טיפולי של גמילה. זה היה על פי התרשמותי גם השיקול שעמד בבסיס החלטת בית המשפט שם. בענייננו, מדובר בנאשם מבוגר יחסית, בן 47 שנים אשר בניגוד לענין ברכאת, יש בעברו מספר נסיונות גמילה שלא צלחו. גם בענין סיאח (פ' (עכו) 1143/04), לא קיבל הנאשם עד אותו ארוע כל הזדמנות לגמילה, מה שאין כן כאמור בענייננו. פסק דין נוסף שהוגש, הינו בש"פ 11981/04, הדן בציפיה שהתפתחה אצל אותו עורר לכך כי ישלח להליך גמילה. בהערת אגב יצויין, כי התיק הנ"ל נגע לשלב מעצר בו כידוע השיקולים שונים, העורר לא נשלח בסופו של דבר להליך גמילה ובית המשפט קבע שם, כי אכן המקום לשקול זאת הינו במסגרת גזר הדין עצמו.
ד. דיון
כאמור, שתי שאלות עיקריות עומדות בפני: אחת שאלת הציפיה, והשניה, שאלת האינטרס הציבורי.
ראשית לענין הציפיה: כמפורט ברקע הדברים לעיל, לא זו בלבד שהובעה על ידי המאשימה התנגדות עקבית להליך גמילה, אלא שאף בית המשפט הודיע חד משמעית בהחלטותיו, כי אין בשליחתו של הנאשם משום קביעת עמדה כלשהיא, אשר תתקבל רק בסיום ההליך. לפיכך נראה כי לא צריכה היתה להתפתח ציפיה כאמור, ודאי לא כזו, שבשלה יש לקבוע החלטות שאינן תואמות בסופו של יום לחומר המצוי בידי בית המשפט. יתרה מכך, לו תתקבל טענה כאמור בנסיבות המפורטות, הרי שתחייב היא מעתה לשלול כל הליך של בדיקה קודם מתן גזר הדין, דבר שודאי עומד בניגוד מוחלט לאינטרס הנאשמים.
מבחינה זו ובנסיבות אלו, טענה זו איננה מקובלת עלי והיא נדחית.
לענין שאלת האינטרס הציבורי: לא אחת ציינתי כי על פי השקפת עולמי, אני רואה בגמילתו של נרקומן מסמים, אינטרס ציבורי בעל ערך רב. כמובן שכל מקרה נבחן לנסיבותיו ואין בכך הבעת עמדה מחייבת לכל ענין באשר הוא, ואולם, נאשם כגון זה שבענייננו, שברור הוא שחלק לא מבוטל מעבירותיו מבוצע על רקע השימוש בסם, לו תצלח גמילתו, הרי שלא זו בלבד שניצלה נשמתו הוא, אלא אף ירווח מכך לחברה כולה, אשר תצא נשכרת מאי חזרתו למעגל הפשיעה.
ער אני לספקות הלא מבוטלים ולמורכבות הבעיות העולים מתסקיר שירות המבחן (בעיקר התסקיר מיום 2.9.04), ביחס ליכולת הנאשם ומסוגלותו להצליח בהליך הגמילה. ער אני גם לאפשרות העקרונית לביצוע הליך גמילה בתוך כתלי בית הסוהר. עם זאת, משהגיע הנאשם למצב בו אינו מקבל עוד תחליף סם, משולב בשיחות ומשתף פעולה, קיימת התרשמות בדבר התובנה לצורך בטיפול בבעיה, ומשנמצא הוא כשיר להקלט בקהילה טיפולית והשירות אף ממליץ לעשות כן, אינני מוצא סיבה ראויה שלא לקבל את המלצת השירות ולאפשר את הנסיון הטיפולי, תוך דחיית מתן גזר הדין למועד מאוחר יותר. איני מוצא טעם מדוע יש להחפז במתן גזר הדין, שכן אם יצליח הנאשם בהליך הגמילה, הרי שמעבר למימוש האינטרס הציבורי המובהק, יש לכך השלכה לענין העונש, ובמידה ולא יצליח, הרי שבכל מקרה, עניינו טרם הסתיים, חרב הענישה עדיין מונפת מעל ראשו, וענייננו יוחזר ממילא בפני, תוך שהדבר ילקח בחשבון ובמצפון שקט, במסגרת שיקולי הענישה.
מסקנה זו תואמת לדעתי גם את העובדה, כי כל החלטה אחרת משמעותה, שההליכים שבוצעו בעניינו של הנאשם, הן בשירות המבחן והן בדיוני בית המשפט, היו למעשה הליכי סרק ובזבוז משאבים מיותרים.