השאלה העומדת על המדוכה נסבה סביב מחלוקת הצדדים, האם יש מקום להפנות את הנאשם לקבלת תסקיר, שאלה הנגזרת משאלה מהותית ממנה והיא, האם נסיבות המקרה הנדון מצדיקות אי הרשעת הנאשם. המחלוקת נעורה בעקבות הסדר טיעון שנכרת בין הנאשם וסנגוריתו לתביעה, מכוחו הודה בכל שיוחס לו בכתב האישום. במסגרת ההסדר הוסכם, למעשה, על טווח ענישה, בגדרו הגבילה עצמה התביעה לרף עליון של מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 10,000 ש"ח לחברת האשראי, או כל הסדר כספי חילופי אחר תחתיו, בעוד ההגנה רשאית לעתור לעונש ללא הרשעה. בשים לב לגבולות ההסדר, סלע המחלוקת מתמקד, מטבע הדברים, בנושא ההרשעה. בעוד התביעה עומדת על קיומה, מבקשת ההגנה להפנות את הנאשם לשירות המבחן כדי שתבדק אפשרות של הימנעות ממנה. נימוקי ההגנה נסמכים על שילוב של מיהות העושה ומהות המעשה: המדובר בצעיר בן 26, נעדר כול עבר, בעל נתונים חיוביים ביותר; לוחם בסיירת דובדבן שנפצע בעת מילוי תפקידו, אושפז ועבר שיקום ארוך. לפני כשלוש שנים הסתבך לראשונה בחייו בעבירות פליליות, נשוא דיוננו, שלטעמה, ניתן לראותן כמעידה ראשונה ויחידה. מאז עשה דרך ארוכה בשיקום חייו. כיום, הינו סטודנט למינהל, עובד למחייתו ומתפרנס בכבוד, ומעת ביצוע העבירות לא נפתחו נגדו תיקים חדשים. להשקפתה, לשם בחינת ההסדר וסבירותו, מן הראוי שתעמוד לנגד עיני בית המשפט תמונה מלאה אודות הנאשם בדמות תסקיר, כך שהחלטתו תתבסס על תשתית רחבה ומקיפה.
ותחילה להלכה
הואיל ותכלית הבקשה לקבלת תסקיר עניינה אי הרשעת הנאשם בדין, מן הראוי לעמוד תחילה על קוי היסוד שהותוו בפסיקה בסוגיה זו. התוצאה של הרשעה בעקבות קביעת אשמה הינה ככלל התוצאה הטבעית המתבקשת. על כן, כלל מיוסד במשפטנו, כי משנמצא נאשם בגיר אשם הוא יורשע בדינו, כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי שעקרו אכיפת חוק שוויונית על ידי הרשעה וענישה: "מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם ביצע עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי נגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושיוויוני" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני ושלושה אח', פד"י נ"ד (3), 685). עם זאת, הסמיך המחוקק את בית המשפט לחרוג מן הכלל הבסיסי ולסיים הליך פלילי ללא הרשעה במקרים מתאימים, הגם חריגים ויוצאי דופן, ובהתקיים תנאים העונים על הקריטריונים שנפסקו בפסיקה, בראשה פסקי הדין רומנו וכתב, והפסיקה בעקבותם.
בפסיקה, יש לומר, אין קו אחיד ונוקשה בנושא ההרשעה. ברם, נקבע כלל, לפיו הימנעות מהרשעה שמורה רק לאותם מקרים נדירים ביותר, בהם אין פרופורציה בין חומרת העבירה לפגיעה או הנזק העלולים להיגרם לנאשם בעטייה של הרשעה, בלשון בית המשפט: "הימנעות מהרשעה אפשרית, איפוא, בהצטבר שני גורמים, ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לבטל בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 2083/96, תמר כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ב (3) 337). הווה אומר, שומה על בית המשפט לעשות בסמכותו זו שימוש זהיר ביותר ובמשורה - ביד קפוצה ממש, דהיינו, רק בנסיבות נדירות ביותר, כאשר עצם ההרשעה תהווה "מכת מוות" לנאשם, ולא תעמוד ביחס והתאמה לנסיבותיו האישיות ולמהות העבירה. הווה אומר, בית המשפט נדרש למלאכת איזון שיקולים זהירה בין האינטרס הציבורי לבין הנסיבות האיניבידואליות של הנאשם, כאשר מצד אחד מונחים על כפות המאזניים אכיפה שוויונית המשכללת את כל שיקולי הענישה, ובכלל זה, קביעת נורמות התנהגות, גורמי ההרתעה, הצורך בהוקעת מעשי העבירה, האפקט הציבורי של ההרשעה, ומן העבר השני, שיקולי הפרט, ובמרכזם, שיקומו של הנאשם והשפעת ההרשעה על אספקט זה. במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל האינטרס של השיקול הציבורי ורק נסיבות נדירות ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין על דרך הרשעת הנאשם.
וליישום ההלכה בעניינו
שתי אבני בוחן, איפוא, שומה על בית המשפט לשקול בדונו בשאלת ההרשעה: סוג המעשה הפלילי וחומרתו ושיקומו של הנאשם. לגבי הפרמטר הראשון, השיקול המרכזי שעל בית המשפט לבחון הוא, האם העבירות שהנאשם ביצע על נסיבותיהן מאפשרות מחילה על הרשעה. בהיבט זה איני סבורה כי המקרה עומד בקריטריונים המצדיקים מחילה זו. להשקפתי, אין מדובר במעשה עבירה של מה בכך, שניתן לראותו כמעידה רגעית וחד פעמית, אלא בהתנהגות עבריינית מתמשכת, מתוכננת, ובמידה לא מבוטלת מתוחכמת. במשך חודשיים, בין מאי - יוני 2003, במסגרת עבודתו כמלצר, גנב הנאשם מלקוחות ששרת כרטיסי חיוב, באמצעותם בקשו לשלם את חשבונם במסעדה. לא היה זה מעשה חולף, להיפך- המעשים התפרסו על פני פרק זמן משמעותי, חזרו ונשנו פעם אחר פעם, ונעשו תוך ניצול אמון הלקוחות והפרתו הבוטה. לאחר גניבת כרטיסי האשראי עשה בהם הנאשם שימוש איטנסיבי לצרכיו, ונהנה מסכום מצטבר שהגיע ל - 7,849.46 ש"ח, ולא חדל, ולא התעשת, עד שנחסמו על ידי חברת האשראי. אופי העבירות ונסיבות ביצוען, היקף המרמה והעונש שקצב המחוקק בצד העבירות בהן הודה הנאשם, מציבים אותן מבחינת החומרה במדרג גבוה ביותר.
ובאשר לפרמטר השני הנדרש לאי הרשעה - שיקומו של הנאשם והחבלה בו. על פני הדברים נראה, כי הנאשם אכן ערך תמורה בחייו, ועשה כברת דרך בשיקומו. עם זאת, לא השתכנעתי, כי תגרם לו פגיעה אנושה בעטיה של הרשעה, מעבר לפגיעה הנגרמת לכול נאשם ונאשם באשר הוא, אפילו צעיר לימים, והרי בסופו של דבר, זו תכליתה של הרשעה. לא הוצגה בפני שום ראיה לקיומו של נזק שיהווה "מכת מוות" להמשך עיסוקיו של הנאשם בתחומי עבודתו ולימודיו. ובאשר להשוואת המקרה הנדון לפסיקה שהוגשה על ידי ההגנה. באבחנה מענייננו, ברע"פ 658/01, אביחי ורמי כהן נגד מדינת ישראל, היה מדובר בצעירים שלא יזמו את מעשה המרמה ולא הגו אותו, אלא פותו על ידי נוכל מקצועי שרימה גם אותם והם עצמם נפלו ברשתו, ובניגוד לנאשם, לא נהנו מפירות הבאושים של ההונאה. מה עוד, שקיים גם פער מבחינת הגיל- לצעירים הללו טרם מלאו תשע עשרה שנים, משמע, מעט מעל סף הבגירות. ומעבר לכך, נקבע, כי הרשעתם בדין תמנע מהם להמשיך בשירות הקבע. להשלמת הדברים, ראוי להדגיש, את התלבטותו של בית המשפט באותו מקרה וההיסוסים שליוו את החלטתו לנקוט בצעד חריג זה גם בנסיבות יוצאות דופן אלה.
סוף דבר, מכול הנימוקים המפורטים, הגעתי לכלל דעה שאין המקרה עומד בקריטריונים המצדיקים אי הרש
עה, ועל כן, הנני דוחה את הבקשה.
ניתן היום יא' בתשרי, תשס"ז (3 באוקטובר 2006) במעמד הצדדים
הכרעת דין
על יסוד הודאת הנאשם, הנני מרשיעה אותו בעבירות של גניבת כרטיס חיוב, לפי סעיף 16(א) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986, הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק, וקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
ניתנה היום יא' בתשרי, תשס"ז (3 באוקטובר 2006) במעמד הצדדים.