1. החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 17.6.07 (להלן: "ההחלטה") בעניין הטענה המקדמית שהעלו ב"כ הנאשם על פי סעיף 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ") לפיה עובדות כתב האישום אינן מבססות עבירה של סחיטה באיומים ככל שעבירה זו מתייחסת לנאשם.
2. בהמשך להחלטתי הנ"ל התקבלה תגובת ב"כ המאשימה.
3. למען הסדר - כתב האישום מייחס לנאשם שתי עבירות, האחת קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק") והשניה סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק. הרקע לכאורה, לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, הינו חוב כספי שחב אביו של המתלונן לנאשם ולחברה שבבעלותו. סכום החוב הינו 300,000 ש"ח. על רקע זה, קשר הנאשם לכאורה קשר עם אחרים ביניהם אדם המכונה "אבו גאנם" (להלן:"אבו גאנם") להטיל אימה ולאיים על אביו של המתלונן ועל המתלונן ואחיו, כדי לגרום להם לשלם לנאשם ולחברה שבבעלותו את הכסף, שאבי המתלונן חב להם.
4. עיינתי בטעוני באי כח הצדדים ובפסקי הדין שצורפו.
5. בטיעוניו מיום 20.5.07 טען ב"כ הנאשם כי כאשר קוראים את כתב האישום סעיף אחר סעיף, הוא מייחס שורה של איומים לאדם בשם אבו גאנם, איתו הנאשם חשוד שקשר קשר, אבל אין בכתב האישום אף מילה שמרמזת על איזשהו איום מצד הנאשם עצמו. אבו גאנם איננו נאשם בתיק. לדבריו, אמנם כתב האישום מייחס לנאשם גם את העבירה של קשירת קשר לפי סעיף 499 (א) (1) אך סעיף 499 (ב) לחוק העונשין קובע כי: "
הקושר קשר ישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה"
.
6. טוען ב"כ הנאשם כי קשירת קשר היא לא ביצוע העבירה עצמה, שכן מטרת הקשר הינה עבירת הסחיטה באיומים ולגבי עבירה זו של הסחיטה באיומים, כאמור, העובדות המפורטות בכתב האישום אינן מגלות עבירה. על כן, טוען ב"כ הנאשם יש למחוק את העבירה של סחיטה באיומים מכתב האישום.
7. ב"כ המאשימה, בתגובתה מיום 31.5.07 לטענה המקדמית (להלן:"התגובה"), טוענת כי עיון בכתב האישום, סעיף אחר סעיף, מגלה כי הנאשם הינו בעל העניין בקבלת הכסף, כי השתתף בפגישה של המתלונן עם אבו גאנם וכי אבו גאנם הציג עצמו בפני המתלונן כשותף של הנאשם. לדבריה, מצבור העובדות מלמד על התקשרות הנאשם עם אבו גאנם כמבצעים בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין ועל כן, לדבריה, משהונחה התשתית העובדתית לקשר ולהיותם של הנאשם ואבו גאנם צדדים לעבירה, הונח הבסיס לאחריותו הפלילית של הנאשם, גם ביחס לעבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו (סעיף 499 (ב) לחוק). לדבריה, בשלב מקדמי זה, שבו נמצאים ההליכים, בוחן בית המשפט את כתב האישום וקובע האם העובדות הכתובות בו מגלות את העבירה המיוחסת לנאשם. זה לא השלב שעל בית המשפט לבחון אם יש ראיות להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם. עניין זה יתברר במהלך המשפט. לכן, לטענתה, כתב האישום מתאר את הנאשם כקושר, שעפ"י הנסיבות המפורטות בכתב האישום הוא עבריין בצוותא עם הקושר האחר ולפיכך כל מה שאמר ועשה הקושר האחר בזמן הקשר, ועל מנת לקדם את מימוש העבירה שלשמה נקשר הקשר מחייב גם את הנאשם.
8. ב"כ הנאשם, בתשובתו לתגובת המאשימה, מיום 10.6.07, (להלן:"התשובה"), מתייחס לדבריה של ב"כ המאשימה בעניין ההפנייה לסעיף 29 לחוק העונשין, המדבר על מבצעים בצוותא, וטוען כי זכרו של סעיף 29 לא בא בכתב האישום המקורי וגם אם יונח שדי בעובדות כתב האישום כדי להקים עבירה נגזרת של ביצוע בצוותא, הרי שאם זו הייתה כוונת המאשימה, היה עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום ולייחס לנאשם, במסגרת הוראות החיקוק, גם את סעיף 29 לחוק העונשין. אשר על כן, לדבריו, לאור האמור בתגובתה של ב"כ המאשימה, שהיא רואה בנאשם מבצע בצוותא, במובנו של הביטוי בסעיף 29, קיים "
פגם או פסול בכתב האישום",
טענה מקדמית לפי סעיף 149
(3) לחסד"פ בצירוף סעיף 85 (5) לחסד"פ.
9. עוד אומר ב"כ הנאשם כי כאשר מדובר בטענה שהנאשם הינו מבצע בצוותא, מצב הדברים שונה. במקרה כזה, על הסניגוריה לנקוט בקו הגנה שונה. לדבריו, הטענה לפיה הנאשם הינו מבצע בצוותא היא טענה כבושה, שנועדה ליתן מענה בדיעבד לטענה שעובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה, וכל זאת יש לזכור, כי כתב האישום אינו מייחס לנאשם אחריות לפי סעיף 29.
10. אשר על כן סבור ב"כ הנאשם כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת תיקון כתב האישום כך שתהיה התאמה בין עובדות כתב האישום לבין הוראות החוק, שכן לנאשם זכות שכתב האישום בעניינו יהיה ברור.
11. על פי החלטתי הנזכרת לעיל, ברישא להחלטה זו, המציאה ב"כ המאשימה, ביום 25.6.07, תגובה נוספת (להלן:"התגובה השניה").
12. בהתייחסה לטענה כי כתב האישום כפי שנוסח אינו מגלה תשתית לביסוס מעמדו של הנאשם כקושר עפ"י הנדרש בסעיף 499 (ב), מציינת ב"כ המאשימה כי כתב האישום מגלה את כל העובדות המתארות את הנאשם ואבו גאנם כצדדים לעבירה ומשהוצגו עובדות אלה בכתב האישום, יודע הנאשם היטב כי המאשימה מייחסת לו את קשירת הקשר הפלילי ואת עבירת הסחיטה באיומים, שהיא מטרת הקשר. לדבריה, כתב האישום אינו מייחס לנאשם שותפות עם הקושר אלא קשירת קשר עם הקושר, כשמכח קשר זה נובעת אחריותו למעשה כל הקושרים. לכן, לדבריה, לא היה מקום לציין בהוראות החיקוק את סעיף 29 לחוק העונשין, שכן הוראות החיקוק שנרשמו, משקפות היטב את המיוחס לנאשם בכתב האישום. עוד לדבריה, סעיף 29 לחוק העונשין, אינו מתאר עבירה נגזרת אלא מגדיר את העבריינים בצוותא ואין הוא דומה להגדרת הנסיון או השידול או הסיוע. לדבריה, בכתב האישום הנדון מואשם הנאשם בעבירה מושלמת.
דיון:
13. סעיף 149 לחסד"פ עניינו טענות מקדמיות והוא נמצא בפרק שעוסק בפתיחת המשפט. זה השלב שבו בפני בית המשפט מצוי כתב האישום בלבד. כב' השופט קדמי בספרו סדר הדין בפלילים [חלק שני] בעמוד 942 אומר בהתייחסו לטענה המקדמית הקבועה בסעיף 149 (4) לחסד"פ כי: "
פרשת העובדות שבכתב האישום חייבת ליתן ביטוי ברור לכל אחד מרכיביה של העבירה המיוחסת לנאשם, הן רכיבי היסוד הפיזי שבעבירה והן רכיבי היסוד הנפשי שבה. תמציתה של הטענה הנדונה כאן היא כי אם יודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, לא יהיה בכך בסיס נאות להרשעתו בעבירה המיוחסת לו. אשר על כן אין טעם לקיים את הדיון עפ"י אותו כתב אישום, שהרי התביעה "מוגבלת" להוכחת העובדות המפורטות בו בלבד... בדומה לטענה של פגם או פסול בכתב האישום גם כאן מגמת הפסיקה היא לקיים את כתב האישום אגב תיקונו ולא לבטלו ולאיין בעקבות הביטול כל שנעשה כבר על פיו, זאת בכפוף לכך שהליקוי אינו גורם עוול לנאשם ומקפחו בהגנתו. גורם הליקוי לקיפוח הנאשם בהגנתו יבטל בית המשפט את כתב האישום ואת כל שנעשה על פיו, אם נעשה".
האם מגלות עובדות כתב האישום את העבירה המיוחסת לנאשם לפי סעיף 428 רישא לחוק
:
14. סעיף 428 רישא לחוק העונשין קובע:
"המאיים על אדם בכתב, בע"פ או בהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצינעת הפרט שלהם או מאיים על אדם לפרסם או להמנע מפרסום דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניא את האדם לעשות מעשה או להמנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו מאסר 7 שנים".
15. כב' השופט קדמי בספרו "הדין בפלילים חוק העונשין" חלק שני (מהדורת 2005) מנתח את יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים. אומר כב' השופט קדמי בעמ' 942 ואילך:
"
סחיטה באיומים - מכוונת לאלץ אדם לעשות מעשה או להמנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו להבדיל מאיומים סתם המכוונים אך להפחיד אדם או להקניטו....נראה כי משמעות המושג "איום" לצרכי העבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין זהה לזו של "האיום" הדרוש בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין
;
שגם שם וגם כאן מתאפיין האיום בסגולתו להוליד אצל הקורבן מורא מפני התגובה אשר המאיים עלול להגיב אם לא ציית לדבריו....."
וממשיך ואומר כב' השופט קדמי בעמ' 945 להמחשת משמעות המושגים "
בכתב בעל פה או בהתנהגות
"
-
(1)
לנוכח ההגדרה הרחבה די ב"נוכחות מאיימת" או ב"יצירת תמונה מאיימת" כדי לבטא איום.
(2)
איום יכול ויבוא לכלל ביטוי באיזכור "התנהגות" קודמת.
