בפניי "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר דין" שהגישו הנאשמים לאחר שבגזר הדין מיום 5.7.07 נצטוו להפסיק את העיסוק בעסק נשוא כתב האישום. נקבע בגזר הדין כי צו הפסקת העיסוק יכנס לתוקף בתום 90 ימים מתאריך גזר הדין.
הבקשה דלעיל הוגשה ביום 7.10.07, תגובת המאשימה נתנה בו ביום, וביום 21.10.07 הוגשה הבקשה שוב כאשר הכותרת היא "בקשה דחופה ביותר לדחיית ביצוע גזר הדין בקשת זירוז בטיפול בבקשה מיום 7.10.07".
הבקשות דלעיל זכו לכותרות "בקשה דחופה", "בקשה דחופה ביותר", "בקשת זירוז". יש האומרים כי לא קיימות "בקשות דחופות" כי אם "בקשות מוזנחות", דהיינו, בקשות או עניינים שהטיפול בהם הוזנח ולכן הפך ל"דחוף". מובן כי זאת אמירה כוללנית וכי בהחלט קיימים מקרים בהם יש צורך להגיש בקשה דחופה לבית המשפט, בנסיבות כאלה או אחרות. יחד עם זאת, והדבר אינו חדש, רבות מן הבקשות ה"דחופות", ה"בהולות", ה"דחופות ובהולות", הינן כתוצאה מהזנחת טיפול והגשתן ברגע האחרון. הבקשה שבפניי היא מן הסוג השני. גזר הדין ובו צו הפסקת העיסוק ניתן ביום 5.7.07, לנאשמים היה ברור כי לא יהיה בידם רישיון עסק, הרבה לפני מועד הגשת הבקשות והיה מקום שהבקשות תוגשנה במועד, בטרם תהפוכנה ל"דחופות ביותר".
עתה לגופו של עניין: הנאשמים מבקשים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת העיסוק ב-70 ימים נוספים. הם טוענים בבקשתם כי הם פעלו ללא לאות לקבלת היתר בניה וכי היתר הבניה, אשר העדרו עיכב קבלת רישיון עסק, ניתן ביום 6.9.07. כן ניטען על ידם כי כתנאי לקבלת רישיון העסק, עליהם להציב מבנה נייד אשר ישמש כמטבח וכי תהליך יצורו אורך כ-60 ימים.
לעניין זה מציינים הנאשמים כי ביום 23.9.07 הזמנו את המבנה כדרישת משרד הבריאות וכי הזמנת המבנה התאפשרה אך ורק לאחר קבלת היתר בניה. טוענים הנאשמים כי בית משפט זה מוסמך לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה לעסק. הם מבקשים כי בית המשפט יתחשב כי סגירת העסק תגרום לפיטוריהם של עובדים וכי העסק פועל במקום מזה מספר שנים ורכש לו חוג לקוחות. כן נטען כי תקופת הסתיו והחורף הינה עונה חשובה באזור ים המלח וחיונית לפעילות עסקם של הנאשמים.
מנגד טוענת ב"כ המאשימה כי אין בית משפט זה מוסמך לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת עיסוק על פי חוק רישוי עסקים.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין הבקשה להדחות.
ראשית, אתייחס לעניין הסמכות. שאלת סמכותו של בית המשפט לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו המורה על הפסקת עיסוק, אשר ניתן לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"), טרם הוכרעה בפסק דין של בית המשפט העליון. ב"כ המאשימה הפנתה, בין היתר, לע"פ (ב"ש) 133/79
מ"י נ' חיים ממן פסקים תשמ ב' עמוד 287. באותו המקרה התעוררה שאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים ליתן אורכה לסגירת עסק לאחר שנאשם נצטווה לסגרו במועד מסויים. בית המשפט, לאחר שניתוח את הוראות חוק רישוי עסקים, בא למסקנה ואף קבע כי בית המשפט אינו מוסמך לדחות מועד סגירתו של עסק אשר נקבע בגזר דין. בית המשפט קבע כי צו סגירה מן הסוג הנדון אינו בגדר עונש כמשמעותו בסעיף 87 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על כן, נקבע כי בית המשפט אינו מוסמך לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו לסגירת עסק.
בכל הכבוד, נראית בעיני קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין ממן ואף אני סבור שבית המשפט אינו מוסמך להעתר לבקשה מסוג הבקשה שבפניי. ב"כ הנאשמים לא הפנה למקור סמכות לדחות מועד כאמור. אציין כי לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה תשכ"א - 1965 מוסמך בית המשפט לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה, גם במועד כלשהו שלאחר מתן הצו. הוראה דומה לא קיימת בחוק רישוי עסקים וניתן לומר כי מכלל ההן אתה שומע את הלאו, דהיינו, מהעובדה שמצא המחוקק לנכון להעניק את הסמכות לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה, נלמד כי לא קיימת סמכות לעשות זאת בהתייחס לצו הפסקת עיסוק לפי חוק רישוי עסקים.
אף לגופו של עניין סבור אני כי דין הבקשה להדחות. עיון בתיק מעלה כי הנאשמים עשו דין לעצמם ומנהלים את עיסקם במקום מזה מספר שנים. בכל אותם שנים הם ניהלו במקום עסק מסחרי והפיקו ממנו רווחים. הנאשמים רתמו את העגלה לפני הסוסים, וכפי שלמרבה הצער רבים אחרים נוהגים, הם החלו להפעיל את העסק עוד בטרם היה בידם רישיון לניהולו ואף לא היתר בניה.
חוק רישוי עסקים בא, בין היתר, להגן על הציבור מפני סכנות שונות אשר עלולות לנבוע מניהולו של עסק. כאשר המדובר הוא בעסק אשר מוכר מוצרי אוכל ומשקאות, הרי הסכנה לציבור היא סכנה בריאותית. לכן, נדרש במקרים כאלה אף אישור משרד הבריאות בטרם קבלת רישוי עסק מן הרשות המקומית. נדמה לי שאין ראיה טובה יותר לחשיבות קבלת רישוי עסק לעיסקם של הנאשמים, מן העובדה שעל פי טענת הנאשמים עצמם בבקשתם בפניי, התנה משרד הבריאות את אישורו לניהול העסק בהצבת מבנה מטבח מיוחד. מכך, אנו למדים עתה כי במשך מספר שנים ניהלו הנאשמים את עיסקם תוך יצירת סיכון בריאותי ובטיחותי לבאי המקום, תוך שהם נהנים מפרי חטאם ומפיקים רווחים תוך רמיסת החוק בריש גלי.
אדם הבוחר להתעלם מהוראות החוק ומתחיל לנהל עסק מבלי לקבל רישיון לניהולו כדין, בוחר להשקיע השקעות ואף להעסיק עובדים, נוטל על עצמו סיכון כי ביום הדין, יסרב בית המשפט להשלים עוד עם הפעילות הבלתי חוקית. על כן, בשלב הזה, לא תשמע טענתם של הנאשמים כי עלולים להפגע רווחים וכי תגרם פגיעה לעובדיהם, כתוצאה מסגירת עיסקם על פי גזר הדין. יש לציין כי על פי האמור בבקשתם של הנאשמים, אין המדובר הוא בסגירה מוחלטת של העסק לאלתר, אלא בסגירה זמנית עד לקבלת רישיון עסק כדין אשר על פי האמור באותה הבקשה צפוי להינתן בעוד כ-70 יום. המדובר הוא בתקופה קצרה ביותר, יחסית לתקופת העיסוק תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הדין.
על כן, גם אם קיימת היתה בידי הסמכות העניינית להעתר לבקשה שבפניי, הרי בעריכת איזון האינטרסים והשיקולים, כאשר מן הצד האחד מונחים השיקולים אותם פירטו הנאשמים בבקשתם, ומן הצד האחר מונחים האינטרסים הציבורים של כיבוד שלטון החוק, הגנה על בטחון הציבור ובריאותו מפני עסקים המתנהלים בלא שעברו ביקורת עניינית של הרשויות בטרם הוחל בניהולם, וכן העובדה שהנאשמים הכניסו עצמם לסיטואציה בה הם נמצאים היום ביודעין ותוך נטילת הסיכון שבהפרת החוק - בעריכת איזון כאמור, נוטה הכף לחובתם של הנאשמים.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו, שניתן במסגרת גזר הדין מיום 5.7.07 - נדחית.
זכות ערעור כחוק.
מזכירות בית המשפט תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתנה היום י' בחשון, תשס"ח (22 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.
