1. הנאשם הועמד לדין בגין ניסיון לקבל דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ובגין זיוף, עבירה לפי סעיף 418 לחוק הנ"ל.
2. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון.
3. ב"כ הנאשם עתר לביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי
ס' 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט 1969 או לפי
ס' 71 א' (ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 ולא להרשיע את הנאשם, וזאת חרף התנגדותה הנחרצת של התביעה.
4. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בחודש מאי 2002, הגברת מ.ד, הסובלת ממחלת נפש, הגישה תביעה לדמי לידה במוסד לביטוח לאומי, בהסתמכה על תצהיר כזב של הנאשם, לפיו בין החודשים אוקטובר 2001 למרץ 2002 עבדה בחברת "שונרא תוכנה בע"מ" (להלן
"החברה"), הנמצאת בבעלותו ובניהולו של הנאשם. עוד הצהיר הנאשם, כי אין קרבה משפחתית בין המעסיק לבין מ.ד, זאת בידיעה שאין בדבריו אמת, שכן אחיה של מ.ד מחזיק ב- 50% ממניות החברה. הנאשם צירף לתצהירו 6 תלושי שכר מזוייפים של מ.ד. שהונפקו על ידו.
5. טרם הורשע הנאשם, הוא הופנה לשרות המבחן.
6. מתסקיר שירות המבחן מצטיירת תמונה של גבר בן 36, נשוי ואב ל - 3 ילדים, המנהל חיים נורמטיביים, בעל השכלה אקדמאית, אשר הקים יחד עם אחיה של מ.ד חברת הייטק, אותה הוא מנהל בארץ. מדובר בהסתבכות ראשונה עם החוק, שביסודה באה על רקע בקשתו של אחיה של מ.ד. לסייע לה, עקב מצוקתה הכלכלית.
7. ב"כ הנאשם סמך ידו על האמור בתסקיר, וציין כי המקרה שבפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום לתת משקל לנסיבות האישיות של הנאשם ולנסיבות ביצוע העבירה, ולהעדיפם על פני האינטרס הציבורי.
8. התביעה גורסת, כי אין בנסיבות האישיות של הנאשם כדי לסטות מהכלל הקובע שבכל מקום בו הוכח שנעברה עבירה יש להרשיע, וכי הוא אינו מהווה חריג ביחס לאחרים שהורשעו בעבירות ובנסיבות דומות. הונאת הביטוח הלאומי הפכה לא מכבר לעבירה שכיחה יותר ויותר במחוזותינו, ועל מערכת אכיפת החוק מוטלת החובה לעקרה מן השורש, תוך הטלת עונשים מרתיעים.
נאמר בפסיקה פעמים רבות כי הכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם משהוכח ביצוע עבירה או משנתנה הודאה בביצועה, ואי הרשעה הוא חריג לכלל, אמצעי שמשתמשים בו במקרים יוצאי דופן, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה (
ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י, תק-על 85(3), 737).
9. פסק הדין המנחה בשאלת הרשעה או אי הרשעה של נאשם הוא
ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פ"ד נב(3) 337: שם קבע בית המשפט כי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ביהמ"ש יהיה פחות סלחני כלפי מבצעה. שיקומו של נאשם מהווה שיקול מהותי שלציבור עניין בו, אך אין הוא השיקול האחד והיחיד העומד מול עיני ביהמ"ש. "
מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... הוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור על אף שיקומו של נאשם".
ובאשר להרשעתו של מי שעברו נקי אומר ביהמ"ש
בע"פ 71390/03 מ"י נ' אוחיון, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר: "...לא מעט מן הנאשמים המופיעים בפנינו הם אנשים נורמטיביים ככלל ובשלב מסוים ובנסיבות כאלה ואחרות פונים לדרך התנהגות אחרת. המשיב איננו חריג, זאת הרשעתו הראשונה, אך לו חפץ המחוקק שעבירה ראשונה לעולם תסיים באי הרשעה, חזקה שהיה אומר זאת. אין באמור בתסקיר שירות המבחן ביטוי לחומרה שבעבירה.
מטבע הדברים שירות המבחן רואה לנגד עיניו את אינטרס של המשיב מחובתנו כבית משפט לראות לנגד עיננו את אינטרס הציבור".
10. על פי הפסיקה, רק במקרים חריגים קונקרטיים בהם הנזק שיגרם לעתידו של הנאשם, מקצועו, פרנסתו, סיכויי שיקומו, חמור וממשי יותר מחומרת העבירה ושיקולי הענישה האחרים - יימנע ביהמ"ש מהרשעה.
11. מתסקיר שירות המבחן עולה, שהנאשם הינו מנכ"ל של החברה ואחד מיזמיה. עפ"י סקר שנערך, החברה מוקמה בשנים האחרונות בעשירייה הפותחת בין חברות ההייטק בארץ ובעולם, ובעתיד הקרוב מתכוונת להנפקה בבורסה. על פי האמור בתסקיר, הרשעתו של הנאשם תמנע ממנו לשמש כדירקטור בחברה אשר מתכננת להיות חברה ציבורית ולצאת בהנפקה בנסד"ק.
12. המלצת שירות המבחן לא מחייבת את ביהמ"ש: "...יוער כי המלצתו של שירות המבחן, שלא להרשיע את המבקש אינה אלא המלצה, שיש לה, כמובן, משקל נכבד, אך לא משקל מכריע. עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בגוזרו את הדין, ועלינו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל בית המשפט את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה".
(ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מ"י, תק-על 2003(4), עמ' 973).
13. שתי שאלות צריכות מענה: האם הרשעת הנאשם תגרור בעקבותיה את פסלותו לשמש מנהל בחברה ואם תנפיק החברה את מניותיה בנסד"ק - האם הדבר ישלול ממנו את האופציה לשמש כדירקטור של החברה. בהנחה שהתשובה לשתי ההנחות הינה חיובית, נשאלת השאלה ביתר שאת, האם מדובר במחיר מחוייב המציאות שעל הנאשם לשלם, או שמא, מדובר במחיר העולה לעין שעור על חומרת העבירה ועל הנזק שייגרם לציבור, אם הנאשם לא יורשע.
14. הפכתי והפכתי בנימוקים מכאן ומכאן, וככל שהעמקתי בסוגיה, כך ההתלבטות נעשתה חריפה יותר. השקלול של מכלול הנימוקים הביאני לכלל מסקנה, כי במקרה חריג וספציפי זה, הכף נוטה לטובת הנאשם, ואנמק:
העבירה בוצעה ב 2002 וכתב האישום הוגש בחלוף שלוש שנים; הנאשם עשה נסיון לקבל דבר במרמה באמצעות מסמכים מזוייפים, אך הנסיון לא צלח; הנאשם לא אמור היה לקבל כל טובת הנאה מביצוע העבירה וביצע את המעשים בעקבות נאמנותו הבלתי מסוייגת כלפי חברו מילדות, שותפו לחברה. הנאשם אינו נמנה על החברה העבריינית ואין סכנה שישוב על מעשיו; והנימוק האחרון והמכריע מכולם - הנזק שעלול להיגרם לנאשם עולה לאין שיעור על חומרת העבירה ומנגד - הנזק שייגרם לציבור מאי הרשעתו הינו מזערי ואינו שקול לנזק הכבד שייגרם לנאשם אם יורשע.
15. לאור כל האמור, החלטתי להימנע מהרשעת הנאשם.