כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בעבירה לפי סעיף 240 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
בכתב האישום נטען כי ביום 20/9/05 ניתן כנגד הנאשמים צו שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, בעקבות ביצוע עבודות ועשיית שימושים שונים במקרקעין, ללא היתר בנייה ובניגוד לחוק.
התיק נקבע למענה ליום 16/10/07, ובפתח הדיון הגיש ב"כ הנאשמים תשובה בכתב לכתב אישום.
לאחר שהובררה מהות כפילות שהייתה קיימת, כביכול, עם כתב אישום אחר, השלים הסנגור בעל-פה את תשובת הנאשמים לכתב האישום.
לאחר מכן, טען ב"כ הנאשמים כי לא נטען בכתב האישום שהנאשמים קיבלו את הצו השיפוטי או כי הם ידעו על קיומו. לכן, נטען, גם אם תוכחנה כל עובדות כתב האישום, לא יהיה בדבר כדי להביא להרשעה. לבקשתו, ניתנה לב"כ המאשימה האפשרות להגיב בכתב לטענה המקדמית.
בתגובתו, מסוג ב"כ המאשימה את טענת הסנגור כטענה מקדמית, ונכון עשה. יחד עם זאת, סבור אני כי טעות בידי ב"כ המאשימה, משטען כי המדובר הוא בטענה בדבר קיומו של פגם בכתב האישום. הטענה היא כי כתב האישום נעדר יסוד מיסודות העבירה, ובלשון הסנגור המלומד:
"משכך, גם אם יוכיחו את כל העובדות המובאות בכתב האישום, לא היה בכך כדי להביא להרשעת הנאשמים. ומשכך, דינו של כתב האישום להמחק". על כן, לא סעיף (3) לסעיף 149בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") חל, אלא סעיף (4), שעניינו טענה ש
"העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה". טענה זו, ככל טענה מקדמית אחרת, רשאי הנאשם להעלות לאחר תחילת המשפט, דהיינו, לאחר הקראת כתב האישום, ובטרם השיב לכתב האישום. על כך ניתן ללמוד מצירוף הוראות סעיפים 149 ו-152 לחסד"פ. סעיף 149 לחסד"פ קובע כי טענה מקדמית יש להעלות לאחר תחילת המשפט, וסעיף 152 מורה כי אם לא בוטל כתב האישום בעקבות טענה מקדמית, תישמע תשובת הנאשם לכתב האישום. מכאן כי טענה מקדמית יש להשמיע בין שני השלבים האמורים.
יחד עם זאת, קובע סעיף 151 לחסד"פ כי אם לא טען הנאשם טענה מקדמית לאחר תחילת המשפט, הוא אינו מנוע מלטעון אותה בשלב מאחר יותר. אילו מדובר היה בטענה כי קיים פגם בכתב האישום, הרי על מנת להעלות הטענה בשלב מאוחר יותר, היה על הנאשם ליטול רשות מבית המשפט, זאת לאור לשון הסיפא לסעיף 151. הואיל והמדובר הוא בטענה כי גם אם תוכחנה עובדות כתב האישום, לא יהיה בדבר משום עבירה, רשאי היה הנאשם להעלותה בשלב שהועלתה, ללא צורך ברשות בית המשפט.
לאחר שהוצגו טיעוני הצדדים, בכתב ובעל-פה (ב"כ הנאשם לא השיב לתגובת המאשימה, למרות שניתנה לו רשות לעשות כן), אני סבור כי דין הטענה כי גם אם תוכחנה כל עובדות כתב האישום, לא יוביל הדבר להרשעה, להתקבל. מובן הוא כי לא ניתן ליחס לאדם עבירה של אי ציות לצו בית המשפט, אם האדם אינו יודע על קיומו של הצו. אדם אינו יכול לציית לצו, אם הצו לא הובא לידיעתו. על כן, היה על המאשימה לכלול בכתב האישום סעיף לפיו הנאשמים ידעו על קיומו של הצו. היה על טענה עובדתית כזאת להופיע בכתב האישום ברחל בתך הקטנה, וסעיף בו נרשם כי כנגד הנאשמים הוגשו תלונות במשטרה בשל הפרת הצו, לא די בו. יתכן הדבר שהמדובר הוא בהשמטה מקרית, בטעות קולמוס, וכי, כטענת ב"כ המאשימה, סביר כי תוכן הסעיף נשמט בטעות, ונותר מספר הסעיף בלבד "6", ולאחריו לא כלום. מכל מקום, ללא קיומו של סעיף המייחס לנאשמים ידיעה על קיומו של הצו שניתן כנגדם, אין עבירה.
סעיף 150 לחוק מסמיך את בית המשפט, מקום שנתקבלה טענה מקדמית, לתקן את כתב האישום. בטרם אעשה כן, אתן לב"כ הנאשמים ההזדמנות לטעון לעניין התיקון.
אני קובע ישיבה למענה נוסף ליום 14.1.07 בשעה 09:00. באותו המועד יטען ב"כ הנאשמים לעניין תיקון כתב האישום כמבוקש על ידי ב"כ המאשימה בתגובתו לטענה המקדמית. אם
בסופו של דבר יתוקן כתב האישום, ישיבו הנאשמים לכתב האישום המתוקן, שהרי אם יתוקן, המדובר הוא בתיקון מהותי.
בהסכמת ב"כ הצדדים, נשלחת החלטה זו בדואר רשום עם אישור מסירה.
מובהר לנאשמים כי התייצבותם לישיבה דלעיל חובה וכי אם לא יתייצבו, יכול ויינתן כנגדם צו הבאה.
ניתנה היום ט' בטבת, תשס"ח (18 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.
קלדנית: שרונה מימון