פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
1448-04
02/06/2005
|
בפני השופט:
לנדמן מוקי
|
| - נגד - |
התובע:
מדור תביעות פלילי ת"א
עו"ד קלטיימן
|
הנתבע:
נקש ירון - נוכח
עו"ד קוהלת
|
| החלטה |
- בפני בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום מכוח הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק. טענת ההגנה מן הצדק מתייחסת לאפליה פסולה בין הנאשם לבין מעורבים אחרים בפרשה. לטענת הסנגורית מחדלי הרשות החוקרת ובעיקר העובדה כי כתב אישום הוגש כנגד הנאשם לבדו ולא כנגד שני החשודים האחרים בפרשה, מגיעים כדי שימוש בטענת ההגנה מן הצדק.
- כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירות של פריצה לרכב על פי סעיף 413ו' סיפא ושל גניבה מרכב לפי סעיף 413ד (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:
"חוק העונשין").
- כל חומר החקירה הוגש במסגרת פרשת התביעה בהסכמת הצדדים, ללא חקירת העדים, ובתום הגשת החומר, היינו תום פרשת התביעה, העלה הנאשם את טענת ההגנה מן הצדק.
- הרשימה המפורטת בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן:
"חסד"פ") אינה רשימה סגורה, וטענה של הגנה מן הצדק אכן יכולה לעלות כטענה מקדמית.
- למען הסר ספק, אציין כי אין אני נדרש בשלב זה להכריע האם ביצע הנאשם את העבירות נשוא כתב האישום אם לאו. מן הראוי לבחון את מידת "נפסדותה" של התנהגות הרשות, בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם, שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה על פני הדברים, אין בכך כדי למנוע ממנו מלהנות מ"הגנה מן הצדק", אם נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת. (ראה לעניין זה בג"צ 1563/96
עו"ד כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פד"י נה(1), 529).
טענת ההגנה מן הצדק
- טענת ההגנה מן הצדק בפלילים, כעילה לביטול כתב אישום בשל התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות, התקבלה לראשונה כטענה החלה במשפט הישראלי בע"פ 3737/94
יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 221:
"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"...נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים
משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...
המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".
- אמות המידה שקבעה ההלכה הפסוקה ברורות ונוקשות, אשר רק אם יתקיימו יש מקום לבחינת שיקול דעתה של הרשות התובעת: הדברים אמורים להעלות לכדי דרגה קיצונית של "שערוריתיות" המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה. מדובר ב"הצלתו" של הפרט, מתוצאותיה של "דריסת" זכויות היסוד שלו להליכי חקירה ומשפט הוגנים, מצידה של הרשות.
- ע"פ 4855/02
מ"י נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם (להלן:
"עניין בורוביץ"), שניתן לאחרונה, מקיף את סוגיית ההגנה מכל היבטיה, והוא כולל התייחסות גם למימד הנטען בעניין שבפני, היינו אכיפה בררנית ופסולה.
-
בעניין בורוביץ נקבע כי ככלל השאלה אם העמדה לדין היא בגדר אכיפה בררנית תהה לרוב תלויה בבירור השאלה אם הרשות איבחנה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. החריג לכלל (שיחול במקרים נדירים בלבד) הוא האפשרות שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות שאינן נובעות דווקא מהוכחת קיומם של שיקולים פסולים.
- טרם התעמקות ביסודות ההגנה מן הצדק, יש לבחון את הראיות בעניין שבפני, כדי להכריע אם על פני הדברים, קיימת אפליה בין הנאשם לבין חשודים אחרים בעבירה, היינו אפליה בין שווים, או שמא המדובר באבחנה עניינית, בין שונים.
טיב הראיות
- מהמוצגים שהוגשו בפני, עולה כי הראיות המרכזיות כנגד הנאשם, הן אלו:
נסיבות תפיסתו של הנאשם: הנאשם נתפס בנסיבות מחשידות ביותר ואף למעלה מכך: הוא נראה עוזב את הרכב נשוא הפריצה, כשלידיו גרביים בצבע שחור, כשהוא משליך מברג מתחת לרכב שחנה בסמוך (ת/1, ת/2); כמו כן ברשותו נמצא מנעול דלק השייך, לכאורה, לרכב שנפרץ, שכן מפתח הרכב שבידי הבעלים התאים לצילינדר (ת/15);
הודאת נאשם: הנאשם הודה במיוחס לו, כפי שעולה מהמזכר ת/4. אמנם, הנאשם לא חזר על הדברים בהודעה, אך מכח סעיף 12 לפקודת הראיות, יש בכך משום הודאה קבילה, בודאי כאשר ת/4 הוגש בהסכמה, ללא חקירת עורך המזכר;
ראיות נוספות: שני החשודים האחרים טענו כי הנאשם השליך את החפצים שנגנבו מן הרכב שנפרץ, לרכב בו היו. הודעות חשודים אלו בעיתיות, לאור נסיבות נתינתן, כפי שאפרט בהמשך. נראה כי אף התביעה ראתה קושי בהודעות אלו ולא בכדי נמנעה מלהסתמך עליהן, היינו לא כללה את שני החשודים הנוספים ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום.
12. הראיות המרכזיות כנגד שני החשודים האחרים, הן אלו:
נסיבות התפיסה: החשודים נמצאו יושבים בתוך רכב שחנה בסמוך למקום האירוע, כשבתוך הרכב נמצא רכוש גנוב ששיך לרכב שנפרץ;
