פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
1448-04
12/04/2005
|
בפני השופט:
לנדמן מוקי
|
| - נגד - |
התובע:
מדור תביעות פלילי ת"א
עו"ד דפנה קריתי-גולן
|
הנתבע:
נקש ירון
עו"ד שולמית קהלת
|
|
ההחלטה הנוכחית מתמקדת בבקשת הסניגורית לבטל את כתב האישום נשוא הדיון מכוח הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק. טענת ההגנה מן הצדק מתייחסת לאפליה פסולה בין הנאשם לבין מעורבים אחרים בפרשה.
הרשימה המפורטת בסעיף 149 לחסד"פ אינה רשימה סגורה, וטענה של הגנה מן הצדק אכן יכולה להתעורר כטענה מקדמית. הכלל הוא שבית המשפט מחליט בטענה מקדמית לאלתר.
הדיון לענייננו מתמקד סביב שאלת ה"סבירות" בפעולות הרשות.
דיון נרחב ומפורט בטיבה ובמהותה של ה"הגנה מן הצדק" בפלילים, כעילה לביטול כתב אישום בשל התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות- מצוי בפסק דינו של השופט לוין בע"פ 94, ארנסט יפה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם : "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"...נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו.
המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו , התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות הנאשם...
המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".
אמות המידה שקבעה ההלכה הפסוקה ברורות ונוקשות, אשר רק אם יתקיימו לעניין זה יש מקום לבחינת שיקול דעתה של הרשות התובעת : הדברים אמורים להעלות לכדי דרגה קיצונית של "שערוריתיות" המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה. מדובר ב"הצלתו" של הפרט, מתוצאותיה של "דריסת" זכויות היסוד שלו להליכי חקירה ומשפט הוגנים, מצידה של הרשות. בסיפא של הציטוט גורס השופט לוין כי התנהגות הרשות צריכה להיות כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה.
בנסיבות העניין, כפי שעולה מן החומר הפרוש בפני , לא ניתן לומר כי התנהגות הרשות החוקרת ו/או הרשות התובעת, עולה כדי התנהגות "שערורייתית"/"בלתי נסבלת".
לא כל "כשלון" של הרשות, מקים בסיס להנאה מטענת "הגנה מן הצדק". כאשר במקרה דנן, חרף הפגמים וההתרשלות של הרשות (אשר על טיבה אעמוד בהמשך), אין לומר כי הכישלון האמור הגיע לאותה תהום הנשייה הנדרשת.
אנסה לתת את הדעת על טענות הסנגורית , כמו גם על תשובת התביעה שמן הראוי לציין הייתה לאקונית ולא ממצה לאור ההתייחסות הפרטנית של הסניגורית לרכיבים כאלו ואחרים בהתנהלותה של הרשות החוקרת והרשות התובעת בד בבד.
מן הראוי לציין כי אכן אופן התנהלותה של הרשות החוקרת כמו גם של הרשות התובעת רוויות פגמים אשר יש לתת עליהם את הדין. התנהגות הרשות עליה להיות ללא רבב וזאת בשל העוצמות שהחוק מעניק לה. המונח "הליך ראוי" אינו נתון להגדרה מדעית וממצה.
התייחסות לתוכן טענות הסניגורית דלהלן:
מחדלי הרשות החוקרת
תאום הגרסאות
הגרסה השלישית אותה נתנו החשודים (ת/10 ו ת/11) אכן קשורה בהתנהגות פסולה ומקוממת של הרשות החוקרת, כפי שציינה הסניגורית (ע"מ 7 לטענה המקדמית). מדובר לכאורה על מתן חסות משטרתית לתיאום גרסאות בין שני החשודים, כפי שתואר במזכר ת/4 (ולא ת/1 כפי שנכתב בע"מ 7 לטענה המקדמית) : ..."העלתי את חן מתא המעצר ולאחר שאלו דיברו במשך דקה, הסכימו על הדברים אותם אמר לי אייל...". אכן יש מקום לתמיהה הייתכן כי תאפשר המשטרה לשני חשודים שנתפסו על חם בנסיבות מחשידות לתאם גרסאות.
טביעות אצבע
טביעות אצבע נלקחו-ותוצאות אין. (ע"מ 8 לטענה המקדמית)
אכן, פעולת החקירה שהיה בה כדי להביא לממצאים אובייקטיביים לא מוצתה. שהרי גילוי טביעות אצבעות על שני הפריטים הנ"ל יכול היה להוות ראיה משמעותית.
חולק אני על דברי הסנגורית כי ייתכן והבדיקה היתה מגלה שטביעת אצבעותיו של הנאשם לא נמצאת על הרכוש הגנוב, מה שהיה לדבריה מחזק את דבריו של הנאשם בהודעתו ת/6, לפיהם הוא לא נגע בפריטים הגנובים הנ"ל כלל. בת/1 ובת/2 מדווחים השוטרים כי על ידיו של הנאשם נמצאו כפפות שחורות מסוג גרביים. דהיינו, כך או כך לא היה בממצאי טביעות האצבעות כדי להוכיח את חפותו.
ואולם, אין כל הצדקה לקטיעת המשך החקירה, למרות קיומן של ראיות לכאורה שעשויות היו לקשור את שני החשודים לביצוע העבירות שבהן הואשם הנאשם.
בג"צ 6396/96 זקין נ' ר' עריית ב"ש ואח' :