החלטה בתיק פ 1169/01

1.         בפני בקשה בעניין חישוב עונש פסילה בפועל של 36 חודשים אשר נגזר על המבקש ביום 21/3/01 בת.פ. 1169/0.

2.         בגזר הדין הושת על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וכאמור פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים, מיום שחרורו מן המאסר.

המבקש שוחרר ממאסרו ביום 4/4/02 ,לאחר ניכוי שליש מתקופת המאסר. המבקש מאשר כי מעולם לא הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט ואף לא הגיש תצהיר, כאשר לדבריו הרישיון מוחזק בידי משטרת ישראל במסגרת הליך מעצרו בפרשה נשוא כתב האישום.

חרף דברים אלה, מבקש המבקש מבית המשפט למנות את מניין הפסילה מיום 1/12/02 - היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרישיון. המבקש סומך יתדותיו על תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") שהייתה בתוקף עד לביטולה ביום 9/1/03. לדבריו מלשון התקנה עולה כי נאשם שרישיונו נשלל ולא הפקיד את הרישיון ולחילופין לא הצהיר, הרי שמועד חישוב הפסילה יחל מיום פקיעת תוקפו של הרישיון. לדבריו, תקנה זו חלה בעניינו של הנאשם, הואיל ורישיונו של המבקש פג ביום 30/11/02 עובר לתיקון החוק.

אשר על כן, מבקש מבית המשפט לקבוע כי המבקש ריצה את עונש הפסילה והינו רשאי לפנות לרשויות המוסמכות לחדש את הרישיון.

3.         בתגובת המשיבה מיום 17/7/06 ביקשה המשיבה מבית המשפט לדחות את הבקשה על הסף, שכן בניגוד לטענות המבקש לפיה תחשב תקופת פסילת הרישיון מיום מתן גזר הדין, הרי בגזר הדין נקבע מפורשות כי מניין הפסילה יחל מיום שחרורו של המבקש מן המאסר.

לגישת המשיבה נושא הפקדת רישיון הנהיגה מוסדר בתקנה 557 לתקנות התעבורה. במועד הרלוונטי למועד גזירת דינו של המבקש היה בתוקף ס"ק(ד) לתקנה האמורה, אשר בוטל ביום 9/1/03. בניגוד לנטען בסעיף 8 לבקשה, אין בניסוח הקודם של התקנה כדי לסייע למבקש, שכן בפסיקה נקבע מופרשות, כי לתקנה 557(ד) הייתה תחולה רק לגבי מי שרישיון הנהיגה שלו היה בתוקף במועד גזר הדין ולאחר מכן אבד. ואולם, אין זה המקרה שבפנינו, שכן המבקש לא הביא ראיות לכך שרישיונו אבד. המבקש אף לא הגיש הצהרה עד להגשת תשובת המשיבה.

לגישת המשיבה, לאור העובדה כי מאז יום מתן גזר הדין ועד ליום הגשת הבקשה, המבקש לא הפקיד במזכירות בית המשפט את רישיון הנהיגה (הגם שתוקפו פג) או תצהיר לגבי אובדנו, הרי שלפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה") הוא לא קיים את התנאים של תקנות התעבורה לגבי ריצוי עונש הפסילה ולכן לא ריצה את עונש הפסילה בפועל אשר נגזרו עליו. 

בנסיבות המקרה, מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה על הסף.

4.         יוער בשלב זה, כי אין המבקש מבקש מבית המשפט לחשב את מניין הפסילה מיום מתן גזר הדין, אלא מיום שלמחרת פקיעת רישיונו. מהרשומה המוסדית שהוגשה על ידי המבקש עולה כי רישיונו של המבקש פג ביום 30/11/02

     סעיף 42 לפקודת התעבורה עוסק בפסילה וחישוב תקופתה. בס"ק(ג) נקבע כי:

"בחישוב הפסילה לא יבואו במניין:

(1)    התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;

(2)    תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור."

יוצא כי מרוץ הימים אינו מתחיל עד להפקדת הרישיון על פי התקנות ובדרך שנקבעה. תקנה 556 קובעת:

"(א) נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה...

(ב) מזכיר בית המשפט שהומצא לו רישיון נהיגה שבעליו נפסל מהחזיק בו, יודיע לרשות הרישוי פרטים על הפסילה...".

5.         מוסכם כי עד ליום 21/6/06 המבקש לא פעל לפי דרישת הדין. הוא לא פנה כלל בתקופה הרלוונטית לבית משפט השלום בבאר-שבע- הוא בית במשפט שהורה על פסילתו. המבקש באמצעות בא כוחו מבקש שמועד חישוב הפסילה יחל יום למחרת פקיעת הרישיון, קרי: 1/12/02. כאמור, סומך המבקש יתדותיו על תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה בניסוחה הקודם לפני ביטולה ביום 9/1/03.

מדובר בתקנה דיונית ולא בתקנה מהותית ולפיכך חלה הוראתה  על כל הליך תלוי ועומד, גם אם מדובר בחלות רטרואקטיבית.