1. נגד הנאשם הוגש ביום 23.2.04 כתב אישום המייחס לו ביצוע אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים בבתו החורגת, ילידת 6.12.1990, במספר הזדמנויות בשנים 2003-2002.
בסעיף 3 לכתב האישום נטען כדלקמן:
"בתקופה שבין שנת 2002 לחודש דצמבר 2003, במספר הזדמנויות בשעות הלילה, כשהמתלוננת ישנה בבית, נהג הנאשם להיכנס לחדרה של המתלוננת כשהוא עירום, ולבצע בה מעשים מיניים, כמפורט להלן:
א. הנאשם הכניס ידו מתחת לשמיעה של המתלוננת, נגע בחזרה וליטף את ישבנה מתחת לתחתוניה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.
ב. הנאשם החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המתלוננת".
2. ב"כ הנאשם ביקש מספר פעמים לדחות את הקראת כתב האישום על מנת להיפגש עם נציגי המאשימה. ביום 22.6.04 הוא הגיש בקשה לביטול כתב האישום מחמת פגם שנפל בו בשל העדר אפשרות להתגונן, העדר מסוימות, העדר תיחום זמנים, והעדר אפשרות לזהות מקרה ספציפי.
המאשימה התנגדה בכתב לבקשה ולאחר שב"כ הנאשם לא התייצב לדיון בבקשה נדחתה בקשתו על סמך הטיעונים בכתב (ראה ההחלטה מיום 25.10.04).
בתאריך 1.11.04 כפר הנאשם בעובדות כתב-האישום, למעט בעובדת היותו אביה החורג של המתלוננת, והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 8.5.05. מועד זה נדחה לימים 23.3.06, 20, 18 בפני מותב זה ולאחר מכן לימים 19.6.06, 18 מהנימוקים המופיעים בפרטיכל.
3. ביום 12.6.06 ביקשה ב"כ המאשימה לזכות את הנאשם לפי סעיף 94 א' לחסד"פ מאחר והמתלוננת טענה במהלך פגישה שהתקיימה עם ב"כ המאשימה לקראת מתן עדותה שהיא שיקרה ובדתה את הדברים נשוא כתב האישום, דברים אותם ראתה בסדרת טלויזיה. לטענתה היא עשתה זאת על מנת לעזוב את בית הנאשם ואמה ולעבור לגור עם אביה הביולוגי.
מאוחר יותר ביקשה המתלוננת לחזור לגור עם אמה והנאשם, זאת לאחר שהיה לה רע לדבריה, בבית אביה הביולוגי. בהמלצת גורמי הרווחה ובהסכמת המאשימה היא חזרה לגור עם אמה ועם הנאשם.
לאחר שהמתלוננת חזרה לגור עם הנאשם, המגדל ומפרנס אותה עד היום, ומנימוקים של טובת המתלוננת החליטה המאשימה שלא להעיד אותה נגד אביה החורג, ולכן היא ביקשה לבטל את כתב האישום ולזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום. (ראה הפרטיכל מיום 12.6.06).
4. ב"כ הנאשם ביקש לחייב את המאשימה בפיצוי הנאשם בגין מעצרו בבית מעצר בין התאריכים 7.3.04 - 19.2.04, ובמעצר בית בין התאריכים 20.6.04-7.3.04, וכן בתשלום הוצאות הגנתו, כמפורט בהסכם שכר הטרחה שנכרת ביניהם.
5. ב"כ הנאשם סומך בקשתו על כך שלא היה בחומר הראיות שהיה בידי המאשימה עובר להגשת כתב האישום יסוד להגשת כתב האישום, וטוען כי תובע סביר לא היה מגיש כתב-אישום במקרה דנן. לתימוכין בטענתו, הוא מצביע על כך שחוקרת הילדים לא האמינה לדברי המתלוננת, שכן היא מסרה גירסאות שונות אודות מעשי הנאשם. עוד הוא מציין כי מימצאי הבדיקה במתלוננת ע"י מומחה לרפואה משפטית לא התאימו למועדים בהם לדבריה בוצעו בה המעשים, שעשייתם הוכחשה ע"י הנאשם וע"י אמה.
לטענת ב"כ הנאשם מדובר בכתב אישום רשלני, שגרם להרס חייו של הנאשם, למעצרו, להרחקתו מביתו ולהשפלתו, והיה על ב"כ המאשימה לבקש את זכויו של הנאשם עוד בסוף חודש מאי 2005, בסמוך לפגישתה עם המתלוננת.
לחילופין מבקש ב"כ הנאשם לפצות את הנאשם בהתקיים "נסיבות אחרות" המצדיקות זאת ובין השאר תום ליבו, אי שמירה על זכות השתיקה, הוצאות הגנה סבירות, וטענות צדק כלליות.
6. המאשימה מתנגדת לבקשה וטוענת כי בזמן הגשת כתב האישום היתה בפניה עדות המתלוננת שנמסרה לחוקרת הילדים, שלא קבעה בשעתו כי דבריה בלתי מהימנים; חוות דעת מומחה אשר תמכה חלקית בתלונה, מצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שתואר ע"י יועצת ביה"ס בו למדה ולה סיפרה את הדברים עוד בספטמבר 2003; דברי החבר של המתלוננת, והודעות הנאשם ואשתו לפיהן הנאשם נכנס עירום לחדרן של המתלוננת ואחותה.
לטענת ב"כ המאשימה, מאז שהמתלוננת חזרה בה מתלונתה ועד שהמאשימה ביקשה את זכויו של הנאשם לא התקיימו דיונים בביהמ"ש, הנאשם לא היה עצור והוא גר בביתו עם בני משפחתו, כך שלא נגרמו לו נזקים במהלך אותה תקופה.
7. לצורך מתן החלטה זו עיינו בחומר הראיות שהיה בידי המאשימה עובר להגשת כתב האישום, ואשר עליו התבססה בהכנת כתב האישום, כדלקמן:
א. דברי המתלוננת לחוקרת הילדים כפי שהוקלטו ותומללו (ראה נספח ד' לבקשה).
