1. בפניי בקשת חייב למתן צו כינוס.
החייב יליד 1947. בבקשתו, הצהיר על חובות בסך 2,392,289 ש"ח ל-29 נושים.
לטענתו הסתבכותו בחובות נובעת בעיקר מעסק מיני-מרקט שהפעיל בין השנים 1981-1991. לפי גרסת החייב, ירד מנכסיו מכיוון שנהג לעשות "טובות" לאנשים - חתם על ערבויות ומסר שיקים לכיסוי חובות של אחרים. כמו כן החייב אפשר ללקוחות המיני-מרקט לקחת בהקפה ושיקים של לקוחות בסך 20,000 ש"ח, חזרו בהיעדר כיסוי. החייב הצהיר כי
"כיום אין בידי כל הוכחה בגין חובות הלקוחות והשקים שחזרו נאבדו לאחר מכירת המינימרקט".
2. הכונ"ר מתנגד למתן צו כינוס בתיק. בתגובתו הראשונה (6.12.06) נכתב כי בשנת 2004 העביר החייב לבנו את דירת המגורים הרשומה על שמו, ללא תמורה. לשיטת הכונ"ר עסקינן בהברחה של נכס יקר ערך ממצבת הנכסים - התנהלות שאינה תואמת את חובת תום הלב המצופה מחייב בהליכי פשיטת רגל. כמו כן, החייב הצהיר על חובות של למעלה מ-730,000 ש"ח לרשויות המס, למועצה המקומית ולמרכז לגביית קנסות. אלו הם חובות שקיימת לגביהם חזקה בפסיקה כי נוצרו בחוסר תום לב.
3. בתשובה לתגובת הכונ"ר (29.1.07), טען החייב כי הסכם המתנה שמכוחו העביר לכאורה את זכויותיו בדירה לבנו, הותנה בכך שבעת ההעברה יהא הנכס נקי מכל חוב או שעבוד. כיוון שמשנת 90' ואילך הנכס מעוקל בגין חוב למס הכנסה, ברור שההסכם חסר כל תוקף מעשי. יש לראות בהסכם מעין צוואה או הסדר חלוקת רכוש צודקת בין הבנים; מקבל המתנה, בנו של החייב טארק, תמך באביו כל השנים, פרע עבורו חובות ונשא בעול פרנסת המשפחה ובתמורה לכך, הובטחה לו הדירה. ראוי לציין, כי העברת דירה ע"ש הבן היא נוהג מקובל במגזר הערבי ובמקרים רבים, תנאי לחיתון. הגם שמלכתחילה לא השתכלל ההסכם כאמור, הצהיר בנו של החייב כי הוא מוכן לוותר על המתנה בכפוף לכך שיהיה זכאי לרשת את הדירה אחר אביו.
באשר לחובות לרשויות המס - מדובר בחובות בסכומים אדירים, שנופחו לאין שיעור. מבדיקה שערך רו"ח של החייב, עולה כי היתרה לסילוק מיידי במס הכנסה עומדת על 76,175 ש"ח, ואילו במע"מ על 1,000 ש"ח בלבד.
החייב הוסיף שלאחרונה נודע לו כי חוב גדול לבנק הפועלים בסך 400,000 ש"ח איננו קיים משנת 2000. הודעה על כוונה לסגור את תיק ההוצל"פ נשלחה מטעם ב"כ הבנק.
4. ב-19.2.07 קיימתי דיון בבקשת החייב.
במהלך הדיון טען ב"כ הכונ"ר כי לחייב אין אסמכתאות להוכיח גרסתו בדבר כשלון עסקי. לחייב היתה אפשרות להצטייד באסמכתאות לעניין הערבויות עליהן חתם והשיקים של לקוחות המיני-מרקט לפני שהגיש את הבקשה אך הוא לא עשה כן. באשר לדירה
"ראוי לציין שמשום מה את חשבון החשמל משלם החייב עצמו היות והוא הממוען בחשבונות החשמל בניגוד לתדפיס חשבונות הטלפון, שהנם על שם הבן", טען הכונ"ר.
החייב הצהיר כי הוא מוכן לבטל את ההענקה וכי
"יפעל לאחר שיינתן צו כינוס ולצורך קבלת פש"ר, להמציא מסמכים או תצהירים המאמתים את גרסתו לעניין הערבויות ולעניין חובות לקוחות המיני-מרקט". בתגובה, הסכים הכונ"ר לשקול מחדש את עמדתו, אם החייב ימציא נסח רישום, המעיד על בעלותו במקרקעין ותצהיר של בנו כי הוא מסכים לוותר על המתנה.
5. ב-27.3.07 המציא החייב נסח טאבו ותצהיר של הבן כאמור. רק ב-17.9.07 הוגשה תגובה נוספת מטעם הכונ"ר, לפיה הוא עומד על התנגדותו משני טעמים: האחד, שהחייב לא תמך את גרסתו באסמכתאות מספיקות; השני, שכשליש מן החובות המוצהרים הם קנסות. קרי, חובות שנקבע בפסיקה כי נוצרו בהעדר תום לב.
6. שקלתי טענות הצדדים והחלטתי לקבל בקשת החייב.
הברחת נכסים היא מעשה פסול, בגינו ככל שמדובר בבקשת חייב, לא ראוי שאותו אדם יוכרז פושט רגל. אחד הכללים המנחים בפשיטת רגל הוא שחייב צריך
"להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נ(ה)(4), 925, עמ' 941).
עם זאת, מאז שנכתב הסכם המתנה, נראה שהחייב חזר בו ממעשהו וגם בנו (מקבל המתנה) מוכן לוותר על הנכס לטובת המשך קיום הליכי הפש"ר של אביו. בנוסף, ממילא הנכס משועבד בגין חובותיו של החייב.
גם אם לדעת הכונ"ר על החייב להמציא מסמכים נוספים כדי להוכיח גרסתו, נוכח הצהרתו בדיון, לאחר שהחייב המציא מסמכים המוכיחים כי הנכס לא הועבר בפועל וכי הבן מוותר על הנכס לטובת המשך הליך הפש"ר, לא היה מקום לחזור מההצהרה הנ"ל.
9. אין מקום לחסום את דרכו של החייב כבר בשלב מקדמי זה. יש ליתן לו הזדמנות להוכיח את טענותיו כי הוא ראוי להיות מוכרז פושט רגל.
לפיכך הנני מחליטה כדלקמן:
א. ניתן צו כינוס לנכסי החייב.
ב. הכונ"ר מתמנה בזאת ככונס לנכסי החייב.