מונחת בפני מחלוקת אשר התעוררה בין הנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת יעד להנדסה ובנין גדעון פריזר בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה" בהתאמה) לבין חברות אשר רכשו את פעילות החברה במסגרת הסדר הנושים. המחלוקת בין הצדדים נסבה הן אודות היקף זכויות העיון של הנאמן במסמכי הנהלת החשבונות של פרוייקטים הקשורים להסדר הנושים, והן ובעיקר - על זכאותו או העדר זכאותו של הנאמן לתשלום בגין תקבולים שהגיעו למשיבות במסגרת אותם פרוייקטים. כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת הנאמן.
1. לב-ליבה של המחלוקת קשורה, למעשה, לפרשנותו של סעיף 13.3 בהסדר הרכש של פעילות החברה, הקובע כדלקמן:
"
40% מסך כל עודפי הכספים שיגבו בפועל ע"י החברה לאחר קיום התנאים המתלים ויצטברו בחברה כתוצאה
מסיום החשבונות בגין
הפרוייקטים הקיימים, בניכוי ההוצאות הישירות להשלמתן עד לסך כולל של 600,000 ש"ח, יוקצה לטובת הנושים הבלתי מובטחים של החברה. סכומים אלו יועברו לידי המפרק הזמני
בתוך 60 ימים מקבלת כל תשלום ותשלום על-ידי המציעה. המפרק הזמני יהיה רשאי לעיין בספרי החברה מעת לעת ולפקח על העברת התשלומים כאמור בסעיף זה"
השאלה המרכזית העולה מהסעיף הינה, האם זכאי המפרק, פשוטו כמשמעו, לסך 40% מכל תשלום המגיע למשיבה, כפי שמשתמע מפרשנותה המילולית הפשוטה של הסיפא, או שמא, כטענת המשיבות תחול הזכאות לתשלום - כמשתמע לכאורה מהרישא - אך ורק לאחר סיום החשבונות בגין כל הפרוייקטים. לשיטת המשיבות, קבלת עמדתו של הנאמן תגרום לעיוות-דין ולאפשרות כי הנאמן יעשה על חשבונן עושר שלא במשפט, באשר יטול את חלקו מן הפרוייקטים הרווחיים, אך לא ישתתף בהפסדים בפרוייקטים המפסידים. מוסיפות המשיבות וטוענות, כי קבלת עמדתן מחוייבת אף מכך, כי בהסכם הרכש נאלצו
לוותר על בדיקת נאותות
.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים המצורפים להם, ניתנת החלטתי זו;
2. עניין לנו, למעשה, בשאלה מובהקת של
פרשנות חוזה
. זאת באשר הסכם רכש בהקפאת הליכים או בהליך הסדר נושים אגב פירוק מפעיל מהווה מעצם טיבו חוזה בין המשקיע-הרוכש לנאמן, כאשר האחרון מייצג את ציבור הנושים וזוכה ל"מנדט" ממנו באמצעות אישורה של אספת הנושים להסכם.
זאת ועוד; בנסיבות המקרה עולה, לכאורה, כי ניסוחו של סעיף המחלוקת יצר מצב לפיה פרשנות מילולית גרידא עשויה להוליך לשני הכיוונים, באשר כל אחד מהם נאחז בחלקי הסעיף המנוסחים באורח נוח יותר מבחינתו. אין ספק, כי עניין לנו בניסוח בעייתי ולא בהיר די הצורך, כאשר לכאורה קיים "מתח" מסויים בין הרישא לסיפא שלו, בכל הנוגע לעיתויים של חיובי התשלום.
3. במצב זה, ואם אכן נצא מנקודת הנחה כי הפרשנות המילולית אינה מובילה למסקנה ברורה, מן הראוי להדרש לכלים אחרים של פרשנות חוזית: בעיקר, עסקינן בניתוח אומד-הדעת המשותף של הצדדים, תוך התחשבות במהותו המיוחדת של החוזה כ
הסדר במסגרת הקפאת הליכים
, וזאת על רקע תובנות מחיי המעשה ומהגיונו של תחום זה של דיני חדלות הפרעון.
4. ראשית, מן הראוי להעיר כי ככל שהמשיבה רומזת לכך כי מן הראוי לפרש את החוזה באורח מובנה לרעת הנאמן - בין אם נוכח היותו המנסח ובין אם בשל כח מיקוח עדיף לכאורה, הרי שדין טענה זו להדחות.
ניתוח של יחסי הכוחות בין נאמן המבקש למכור חברה בהקפאת הליכים לבין רוכשים פוטנציאליים, מעלה בדרך-כלל מסקנה הפוכה לזו הנרמזת בידי הרוכשת. אמנם, הנאמן הוא זה המנסח לא פעם את הסכם הרכישה, אלא שניסוחיו אלו אינם מהווים, בדרך-כלל, אלא בסיס למשא ומתן פרטני בין הצדדים. זאת, כאשר ככל שאמורים הדברים ביחסי הכוחות והמיקוח בין נאמן לרוכשים, הרי שלא זו בלבד שאין הנאמן יכול לעשות "ככל העולה על רוחו", אלא שלא פעם סובל דווקא הנאמן מחסרון מסויים בכח מיקוח חוזי.
זאת מדוע? הרוכש חופשי, כמעט בכל מקרה ומקרה, לרכוש או שלא לרכוש את החברה כרצונו ולפי שיקול דעתו המוחלט ואופן הערכתו את יחסי הסיכון והסיכוי שברכש. הנאמן, לעומת זאת, לא זו בלבד שכל מהות תפקידו הינו חיפוש משקיע לחברה בעבור סיום מוצלח של הקפאת ההליכים (באשר המקרים בהם ניתן להצליח במהלך שכזה בלא משקיע הינם מעטים יחסית), הרי שהוא
סובל מהגבלה חריפה בזמן, לאור הגבלתה של הקפאת ההליכים לתשעה חודשים בלבד
. במקרים של פירוק מפעיל, אמנם, לא קיימת אותה מגבלת זמן נוקשה, אולם חרף זאת עומד אף כאן המפרק בלחץ למכור את הנכסים מהר ככל הניתן בכדי לשלם דיבידנד לנושים, ולא לגרור את התיק במשך שנים ארוכות, בהן יאלץ אף הוא עצמו להשקיע זמן, מאמץ ומשאבים, כאשר אין זה בטוח כלל ועיקר כי ימצא המקור אשר ישפה אותו בסופו של יום בשכר-טרחה ראוי.
5. אין באמור לעיל, בכדי לקבוע כי בכל מקרה ומקרה נחשב הנאמן לצד "חסר כח מיקוח" שיש להטות את הפרשנות החוזית באורח ניכר לטובתו. אולם, יש בכך בכדי להעלות תמיהה (בלשון המעטה) לגבי טענות המשיבה כי "נאלצה לרכוש בלא בדיקת נאותות", ואי לכך - כפי שנרמז בבירור בכתבי טענותיה - יש להתחשב באותו "אילוץ" במסגרת הפרשנות החוזית.
אי לכך, הרי ככל שמנסה הרוכשת להסתמך על "האילוץ" שלא לערוך בדיקת נאותות ככלי המשפיע השפעה ניכרת על הפרשנות החוזית, הרי שאין מנוס מדחייתה של טענה זו. בהעדר ראיה משמעותית לסתור, הרי חזקה על הרוכשת כי יכלה לרכוש או שלא לרכוש כרצונה, ובין אם לא נערכה בדיקת הנאותות מטעמי דחק בזמן ובין אם מסיבה אחרת, הרי שאין עסקינן אלא
בחלק אינטגרלי מהסיכונים החוזיים שנטלה על עצמה
. אוסיף ואעיר, כי דווקא נכונותה לרכוש פעילות של חברה חדלת פרעון בלא בדיקה שכזו, מרמזת כי לפי אומד דעתה דאז, צפנו הפרוייקטים סיכויים מצויינים לרווחיות, על כל המשתמע מכך. כלל מוכר הוא כי אין לבוא בטרוניה בחכמה שלאחר מעשה, המעשה על תוצאותיו צריך להבחן על פי זמן האמת בו החליט צד מה שהחליט.
6. משהגענו לכאן, מן הראוי לדון בפרשנות הסעיף עצמו, וזאת על רקע מהותו המיוחדת של החוזה כרכש במסגרת הקפאת הליכים.
כפי שהוער אף קודם, היות החוזה הסכם במסגרת הקפאת הליכים או פירוק מפעיל אינו מקנה "הנחות פרשניות" אינהרנטיות או גורפות לאף אחד מהצדדים; עם זאת, ככל שאנו עוסקים בבחינת אומד דעת הצדדים, קודם לחתימה על הסכם הרכש, ובבחירה בין חלופות פרשניות על רקע זה, הרי שמהות מיוחדת זו של המסמך החוזי ישנה חשיבות רבה.
ככל שעסקינן בניתוח אומד דעתו של הנאמו, הרי מן הראוי לזכור כי אין הוא "פוסק אחרון ויחיד" בשאלת החוזה, ואין הוא יכול ליטול כל סיכון וכל מהלך חוזי בו חפץ ליבו. במסגרת הקפאת ההליכים, חייב הנאמן, כל נאמן, להעביר את ההסכמה החוזית שגיבש עם הרוכש במבחן כפול:
א.
מבחן אספות הנושים
, שעיקרו שיקולי הכדאיות הכלכלית שעורכים הנושים השונים, או למצער רוב מיוחס מתוכם. במידה ואותה הסכמה חוזית נראית לנושים בלתי כדאית, מסוכנת מדי או בלתי הוגנת, הרי שסביר להניח כי לא ימצא לחוזה רוב מתאים, ואי לכך לא יתגבש לכלל הסדר נושים.
ב.
מבחן בית המשפט
, אשר עניינו הן בדיקת תקינות אספת הנושים, והן העברת החוזה במבחנים של הגינות, מדיניות משפטית ותקנת הציבור.