1. המשיבה, חברת דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ (להלן:
"החברה") הינה חברה פרטית המפעילה את מכון הכושר הידוע בשם "Every-Body" הפועל בסמוך לככר דיזינגוף בתל אביב. המבקש היה בעל מניות בחברה, ובינואר 2004 מכר את מניותיו למספר רוכשים, בהסכם שכרך גם התחייבויות שונות מצד החברה.
לטענתו של המבקש הופרו התחייבויות אלו, וחובותיהם של הרוכשים ושל המשיבה עומדים על 1,148,404 ש"ח. יוער עם זאת, כי בקשה זו אינה מתיימרת להסתמך על כלל החוב, אלא על המחאה של החברה, שחוללה, לטענתו, באי פרעון, ע"ס של 59,346 ש"ח. המבקש טוען כי מר יעקב שוטן, מנהל החברה, אף הצהיר בפניו כי המשיבה קרסה, ולכן אין בידה לשלם לו את חובו.
החברה, בתגובתה, טוענת כי הגשת בקשת הפירוק אינה אלא מעשה בריונות של המבקש, אשר נועד להחליף בירור ענייני של המחלוקות ביניהם. החברה מעלה טענות רבות כלפי המבקש, לפיהן הפר הוא את הסכם מכירת המניות מיום 21.1.2004. מטבע הדברים, איני נדרשת להתעמק במחלוקות אלו לגופן, ודי אם אציין כי לטענת החברה גרם לה המבקש, במעשים ובמחדלים שונים המפורטים בתגובתה, נזקים כספיים כבדים. כמו כן, כופרת המשיבה בטענה לפיה הצהיר מנהלה, יעקב שוטן, בפני המבקש, כי החברה קרסה. החברה עומדת על כך שהיא חיה וקיימת, מפעילה את מכון הכושר באופן שוטף, ומעסיקה 81 עובדים.
2. בדיון שהתקיים בפני נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם הן המבקש, מר צבי אייזנברג, והן מנהלה של החברה, מר יעקב שוטן.
המסקנה העולה בבירור מתצהירי הצדדים ומעדויותיהם היא כי החוב הנטען על ידי המבקש הינו אכן שנוי במחלוקת, בתום לב
. בניגוד לדעתו המלומדת של ב"כ המבקש, איני סבורה כי טענותיה של החברה הינן "טענות בדים", אלא כי המדובר בטענות כנות ואמיתיות, שראוי להן שתתבררנה במסגרת הליך נפרד בין הצדדים.
כך לדוגמא, טוענת המשיבה כי המבקש, בעת שמכר את מניותיו, הצהיר כלפי הרוכשים כי חובות החברה עומדים על כ-2.7 מיליון ש"ח בעוד שבפועל נתברר להם כי החובות עולים לכדי 7.9 מיליון ש"ח [עדותו של מר יעקב שוטן, עמ' 11 שורה 2 לפרוטוקול], לרבות תשלומים של מאות אלפי שקלים לרשויות המס [עמ' 10 לפרוטוקול]. כמו כן, טוענת החברה כי חלק ניכר מהחובות ש"הוריש" המבקש לרוכשים הינם חובות הנובעים מעסקיו האישיים של המבקש, אותם ניהל באמצעות החברה, עובר למכירתה, לרבות סכומים שהופקדו בקופת החברה לצורך רכישת זכיון דיג באנגולה, שאין לו דבר עם החברה שפירוקה מבוקש [ר' עדותו של המבקש; עמ' 7 לפרוטוקול]. החברה אף טוענת כי המבקש נמנע מלהעביר לרוכשים את המסמכים החשבונאיים של החברה, סכסוך שדרש את התערבותה של לשכת רואי החשבון.
למעלה מן הצורך אעיר כי עדותו של מר שוטן, לפיה הנהלת החשבונות של החברה היתה מצויה בידי המבקש ולא הועברה על ידו לרוכשים [עמ' 9 לפרוטוקול], היתה אמינה עלי, והתרשמתי כי אכן יש ממש בטענתו. כן התרשמתי כי יש אמת בעדותו לפיה למר אייזנברג היתה שליטה מלאה במערכת הכספים של החברה, עד למכירתה - הדבר מבהיר גם את הרקע לטענות החברה לפיהן הוציא המבקש כספים מהחברה עובר למכירתה.
הנה כי כן, לא רק למבקש טענות כנגד החברה, אלא גם החברה מלאה טענות כרימון כלפיו, וכאמור, התרשמתי כי המדובר בטענות אמיתיות, הניצבות על אדנים מוצקים. אציין כי די היה לי
בשמיעת עדותו של המבקש
ובקריאת
טענותיו שלו
, כדי להגיע למסקנה זו. מכל מקום גם עדותו של מר שוטן לענין זה היתה אמינה עלי, ולא התרשמתי כי העלה מחלוקות יש מאין רק כדי לסכל את בקשת הפירוק.
3. הלכה ידועה היא, מקדמא דנא, כי בית משפט של פירוק אינו המקום הראוי לבירור מחלוקות בין בעלי דין סולבנטיים, ובקשת פירוק אינה יכולה לשמש מסלול "עוקף" (או שמא "מקצר") לדרך המלך של הגשת תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לכך. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), בע"א 55/62
שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ
, פ"ד טז 574, בעמוד 578 לפסק הדין:
"הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית-המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך ... אמת, כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום-לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק-דין כדי להשיג צו-פירוק בהתאם לסעיף 148(ה) הנ"ל, אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית-המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק ..."
[ר' גם החלטת כב' השופט חשין בבש"א 1946/02
לוי ששון נ' מלונות שלום בע"מ
, [פדאור (לא פורסם) 04 (8) 516], וכן החלטתי בעניין
אתגרים סוכנות לביטוח
(פש"ר 1818/01, לא פורסם)]
לאור הלכה זו, ומשהגעתי למסקנה כי החברה חולקת, בתום לב, על החוב הנטען על ידי המבקש, הרי שאין בחוב זה כדי להקים עילת חדלות פרעון, ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה.
4. יצויין עוד, כי גם
ההמחאה
ע"ס 59,346 ש"ח שחוללה על ידי הבנק (ההמחאה עליה נסמכת בקשה זו!) אין בה כדי להעיד על חדלות פרעונה של החברה, שכן היא
לא חוללה בשל אי כיסוי מספיק
,
אלא בשל הוראת ביטול
(נספח ג' לבקשה) שאין בה אלא סממן נוסף לקיומן של מחלוקות כספיות בין הצדדים.
ממילא, יכול היה המבקש לפנות עם ההמחאה המחוללת ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצוע שטר, אלא שבדיון העיד המבקש כי ההמחאה אינה בידו, אלא הועברה לצד שלישי - "שלומי בוז'ו מקפה רושטילד" - שהמבקש (לטענתו שלו) חייב לו כסף. בהמשך העיד המבקש כי
"השיק לא הוגש להוצל"פ
כי לקחתי ממנו כסף תמורת השיק"
[ההדגשה הוספה - ו.א.] - ראשית,
תמוהה בעיני הסתירה בדבריו של המבקש
-
האם מסר את ההמחאה כנגד חוב קיים, או שקיבל את תמורתה במזומן?
יתרה מכך, אותו
שלומי בוז'ו
(ביחד עם חברת קפה רוטשילד 15 בע"מ) הגיש מאוחר יותר
הודעת הצטרפות
לבקשת הפירוק -
וכיצד
, אם כן,
יכולים שני נושים להסתמך על אותה ההמחאה לצורך הוכחת חוב של החברה כלפיהם?
אציין כי עצם העברת ההמחאה לצד שלישי מעלה תמיהות בדבר המניעים שמאחוריה, ואיני יכולה להתנתק מהרושם כי הדבר נעשה כדי שיוכל אותו צד שלישי תם לב (כביכול) להפרע מההמחאה תוך "עקיפת" המחלוקות שבין המבקש לחברה. אמנם, המבקש העיד כי מסר את ההמחאה לאותו שלומי בוז'ו זמן רב לפני שבוטל, אלא שלא התרשמתי כי עדותו לעניין זה היתה אמת.
מכל האמור לעיל, ועל אף שהמבקש הכחיש בעדותו כי ידע על טענותיה של המשיבה (ולא התרשמתי כי יש אמת בעדותו, גם לענין זה), אין בליבי ולו צל צילו של ספק כי המבקש היה מודע למחלוקות הקיימות בין הצדדים, ומטעמיו-הוא בחר לילך בדרך של הגשת בקשת פירוק, במקום להגיש תביעה רגילה, ככל אדם. המבקש עצמו אף העיד כי העדיף שלא להגיש תביעה כיוון ש
"אני פוחד שעד שאני אגיש את התביעה ועד שהיא תתברר לא תהיה חברה"
, כדבריו [ר' עמ' 6 ש' 18 לפרוטוקול]. משמעות הדבר היא כי המבקש בחר לנקוט בדרך של הגשת בקשת פירוק, משיקולים טקטיים, ותוך התעלמות מהנזק שהוא מסב בכך לחברה. לכך, חוששתני, איני יכולה להתייחס בשיוויון נפש.
5. כידוע, בקשת פירוק המוגשת כנגד חברה אינה נותרת ללא הד. דבר הגשת הבקשה יש בו עניין לציבור, ומעבר לפרסומים הרשמיים הנדרשים על פי התקנות, זוכות בקשות פירוק המוגשות לבית המשפט לסיקור. מלבד זאת, נסיון החיים מלמד כי השמועות בדבר הגשת הבקשה פושות בעולמה העסקי של אותה חברה כאש בשדה קוצים, וכי עד מהרה נודע הדבר בקרב כל המתקשרים עמה. נסיון החיים מלמד עוד, כי מעבר לנזק התדמיתי שגורמת בקשת פירוק לחברה, הרי שחרושת השמועות והחששות הנלווים לבקשה כזו, עלולות להיות להם השלכות משמעותיות על פעילותה השוטפת של החברה, וזאת בשל חששם של המתקשרים עם החברה כי לא יעלה בידי החברה לקיים את התחייבויותיה - אחת שהוגשה כנגד חברה בקשת פירוק, נמנעים לקוחותיה מלהתקשר עמה ולשלם לה מראש עבור שירותים או מוצרים; נושי החברה עומדים על פרעון מיידי של חובותיה וספקיה יימנעו תדיר מלתת לחברה אשראי, מחשש שמא לא תוכל לפרוע את חובותיה. יתרה מכך, פעמים רבות מתנים ספקים את המשך ההתקשרות עם חברה כזו לא רק בתשלום מיידי עבור שירותיהם, אלא אף בפרעון חובות העבר של החברה. מכיוון שמרבית החברות במשק מבססות את פעילותן על אשראי שוטף ועל התחייבויות נדחות, הרי שסיטואציה כגון זו שתוארה לעיל עשויה, לא אחת, להוביל חברה פעילה ומתפקדת אל עברי פי פחת, ולשתק את פעילותה, וזאת גם אם בקשת הפירוק כולה עומדת על כרעי תרנגולת, כבמקרה דנן. הדברים נכונים שבעתיים כאשר בקשת הפירוק מלווה בבקשה למינוי מפרק זמני, המצביעה על חשש לקריסה
מיידית
של החברה ואף להברחת נכסיה.
הדברים נכונים, כמובן, גם למקרה דנא - המדובר בחברה המפעילה מכון כושר, ועל פי הצהרת החברה - שלא הוכחשה - יש לה כ-5,500 מנויים. דבר הגשת הבקשה אכן פורסם בעיתון "גלובס", ובעקבות כך פנו לחברה מנוייה הרבים ותבעו ממנה דין וחשבון על עתידה; כך נהג גם הבנק בו מנוהלים חשבונותיה של המשיבה. כמו כן, לאור חוסר הוודאות בדבר עתיד החברה, נמנעים לקוחות חדשים מלרכוש מנויים, מחשש שמא ישימו את מעותיהם על קרן הצבי, וגם מנויים קיימים מעדיפים להמנע מחידוש המנוי שבידם, ומעבירים את פעילותם לחדרי כושר מתחרים. אך ברור הוא כי כל אלו מסבים לחברה ולמוניטין שלה נזק רב, אשר אין זה המקום לעמוד על שיעורו.
6. פעמים רבות עמדתי על כך שצד הפונה לבית המשפט בבקשת פירוק צריך שיעשה כן בזהירות ובתום לב, ויימנע מלהשתמש בבקשת הפירוק ככלי להפעלת לחץ על החברה. בנסיבות שתוארו לעיל איני יכולה להתנתק מהרושם כי תכליתה של בקשה זו אכן היתה הפעלת לחץ פסול על המשיבה. למעלה מזאת, מן המפורסמות היא כי סעד ארעי הינו סעד מדיני היושר, וצד הפונה לבית המשפט בבקשה לסעד כזה צריך לבוא בתום לב ובכפיים נקיות, קל וחומר כאשר הבקשה מוגשת במעמד צד אחד.
יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא א' גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" [מהדורה שביעית, בהוצאת 'סיגא' (תשס"ג - 2003)], בעמוד 403:
"על הפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני מוטלת החובה לגלות את כל העובדות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, במיוחד כשקיימת אפשרות כי הבקשה למתן סעד זמני תידון במעמד צד אחד...תום הלב שעליו מדובר כאן אינו תום הלב ה"סובייקטיבי" של תובע הסעד, לא כל שכן של פרקליטו, אלא שורת תום הלב במובנה האובייקטיבי, שהפרתה אינה נמדדת רק במעשה זדוני אלא עשויה להתבטא גם ב"עצימת עיניים" ואף במחדל רשלני מלבדוק כראוי את העובדות"