החלטה בתיק פשר 2118/02

מונחת בפני בקשתו של הנאמן להסדר הנושים של חברת רובננקו שמואל אחזקות בע"מ (להלן: הנאמן והחברה הציבורית, בהתאמה) כי אקצוב את שכר-טרחתו. במסגרת הבקשה, עולה שורה של מחלוקות בין הנאמן, כונס הנכסים הרשמי והנושים המובטחים בדרך הקריטריונים לקציבת שכר-הטרחה וכימותו.

בקצירת האומר אעיר כי הן כונס הנכסים הרשמי והן כלל הנושים המובטחים (להוציא נושה אחד, בינו לבין הנאמן נטוש מזה שנים סכסוך קשה, אשר גלש לא פעם ל"טונים צורמים" אף מהבחינה האישית) מסכימים במפורש לכך כי הנאמן הצליח בתפקידו באורח שהביא תועלת רבה, וזאת תוך השקעת מספר גדול ביותר של שעות עבודה שלו ושל צוותו . אלא, שחרף זאת מתנגדים הנושים המובטחים, לשאת ולו באחוז קטן של שכר הטרחה, ומבקשים כי מלוא העלות תלקח מחלקם של הנושים הרגילים או מן הרוכשת.

בעניין זה, מסתמכים הנושים המובטחים על זכותם הקניינית אשר "מובטחת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו", וטוענים כי אין לנאמן כל רשות לפגוע בה. כמו כן, טוענים הנושים המובטחים כי למעשה, היו בטוחותיהם מספיקות מניה וביה לפרעון מלוא חובם, אף אלמלא הקפאת ההליכים, ואי לכך, עסקינן במצב בו פעילות הנאמן לא הביאה להם כל תועלת מיוחדת.

הנושה המובטחת יובלים, אשר כאמור, בינה לבין הנאמן קיימים מניה וביה יחסים עכורים, אשר הביאו לשורה של מחלוקות קשות והתדיינויות רבות בערכאות השונות, כופרת ברבות מטענות הנאמן, ואף תוקפת את גובה שכר-הטרחה המגיע לו, אם בכלל. אחזור ואדגיש, כי הנושים המובטחים האחרים אינם מצטרפים לטענות אלו.

מלבד המחלוקת בשאלה האם ניתן להטיל חלק משכר הטרחה על הנושים המובטחים (ובנסיבות המקרה, סך של 2.5% מהחוב ששולם שלהם), מתעוררת בנסיבות המקרה אף מחלוקת נוספת, והיא בשאלה כיצד יש לחשב את "תכולת הקופה לצרכי שכר-טרחה".  בעיקר עסקינן בשאלת מעמדם של כספים אשר הועברו במסגרת הליכי ההבראה או ההסדר , אולם הועברו ישירות מהרוכש אל אי-אלו מהנושים או לתכלית אחרת, בלא שעברו "באורח פורמלי" דרך קופת הנאמן.

בעניין זה, אעיר כבר עתה כי המבחן הראוי לשאלה זו הינו מבחן מהותי , וזאת כחלק אינטגרלי מפרשנותן התכליתית של תקנות שכר-הטרחה בכלל, באורח הכפוף תמיד לגמישות ולשיקול דעת. אם וכאשר ממונה נאמן על "מכלול הסדרי" הכולל תנועות כספים סבוכות המושפעות לא פעם משיקולי יעילות עסקית, הרי אין בדרך-כלל טעם ליצור אבחנה מלאכותית, אלא ראוי להתייחס אל ההסדר כמכלול אחד .

די אם אעיר, בשלב זה, כי קיים טעם לפגם במצב בו מכיר הדין, בידו האחת, בצורך לנהל ולתפעל מערכות הסדר מורכבות "מלמעלה", ולא לחלקם בין בעלי תפקיד ובעלי אינטרסים שונים באורח שאף אם הוא קל יותר מהבחינה המשפטית, הרי שנזקו היה מרובה מתועלתו. זאת, כאשר בידו השניה, עשוי הדין "להיזכר" באותו פירוד ופיצול בבוא העת לשלם את שכרו של בעל התפקיד, זאת חרף העובדה כי "ניצח על המלאכה" בכל אותם חלקים ותהליכים.

מן הראוי להוסיף ולהזכיר כי נקבע בפסיקה לא פעם, כי שאלת הסכומים הנחשבים כשייכים להסדר ומהווים חלק ממחירו נקבעת באורח מהותי ולא פורמלי. כך למשל, בפש"ר 2043/01 בש"א 5414/02 בן חור ל. סחר ושירותים בע"מ נ'  גן אורנים בע"מ - נקבע במפורש, כי סכומים ששולמו ישירות מהרוכש לנושים המובטחים, בין אם בכדי לחסוך בנטל המס ובין אם במטרה לגיטימית אחרת, הינם חלק אינטגרלי מכספי ההסדר, ולא ניתן לנתקם ממנו. מושכלה זו, שנקבעה שם בכדי לדחות טענה של בעל זכות סירוב לפיה סכום ההצעה בפועל (ועימה גם מחיר הפעלת זכות הסירוב) הינו נמוך בהרבה מאשר שולם בפועל, יפה בשינויים המחוייבים אף לסוגיה בה עסקינן בנסיבות המקרה . יוער, כי ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטה זו (שם - מטעם הכונס הרשמי ובעל התפקיד) נדחה , ו טוב יעשה כונס הנכסים הרשמי אם יתן דעתו להלכה זו , אשר הפכה אגב כך להלכה מחייבת .

בכל האמור בנושים המובטחים, אעיר כבר בשלב זה כי במידה מסויימת, מעוררת עמדת חלק מהם תמיהה, באשר על-פניה היא נראית כבעייתית במידה מסויימת. זאת, כמובן, בלא לקבוע כל עמדה סופית בשלב זה.

יוער, כי איש מהצדדים אינו חולק ואינו יכול לחלוק על העובדה, כי הפסיקה שצוטטה בכתבי הטענות (כולל פסיקה של בית המשפט העליון) מכירה אף מכירה באפשרות "לשתף" את הנושים המובטחים בעלות שכר הטרחה , כאשר האופציה הרלוונטית לענייננו הינו המצב בו פעולות בעל התפקיד הביאו להם תועלת.

מגמה זו עשויה לחול, מכח קל וחומר, בהקפאות הליכים, שם מגמת המחוקק הינה לצמצם מניה וביה את האוטונומיה ואת "השרירות הקניינית" המוקנית להם.  זאת ועוד; אין חולק, כי במקרים רבים של תיק הסדר סבוך, נשאו הנושים המובטחים בחלק משכר-טרחת בעל התפקיד , וזאת בשיעור דומה למדי לשיעור המבוקש בנסיבות המקרה.

ספק גדול בעיני, הכיצד ניתן מחד גיסא, לחלק מחמאות לפעולתו המוצלחת של הנאמן, ומאידך גיסא, לטעון כי בפועל לא הביאה פעולתו תועלת לנושים המובטחים. קשה להמנע מן התהיה, האם אין טענות מלומדות אלו, ולו מצד מקצת הנושים המובטחים, אינן לוקות ב"חוכמה בדיעבד", ומתעלמות ממספר מושכלות חשובות, כדלקמן:

1.         לו מימשו הנושים המובטחים את הבטוחות בעצמם, היה עליהם למנות כונס נכסים, ואף כונס זה היה זכאי לשכר-טרחה נכבד . אף אם יכולים היו הנושים המובטחים (או חלקם) "לגלם" את שכר הכונס במסגרת החוב הנגבה, הרי יש לקחת בחשבון אף את ההשפעות השליליות שהיו נודעות ל"ריבוי בעלי תפקיד", הליכי התיאום והבירור, והסכסוכים האפשריים ביניהם, הן על מהירות המימוש והן על תמורתו.

2.         לו מומש כל פרוייקט בנפרד, תוך "תלישתו" מהחברה הציבורית וככל הנראה תוך הבאתה לקריסה, הרי שספק גדול אם היו הליכי המימוש כה פשוטים ורווחיים. בעיקר עסקינן, באותם פרוייקטים אשר כללו רוכשי דירות בעלי בטוחות או ערבויות לפי חוק המכר, או התחייבויות אחרות אשר היו מאלצות את הנושים המובטחים להשקיע כספים רבים מרכושם הם בכדי לגבות תמורה (וזאת, על חשבונם ובלא אפשרות לחזור לקופת ההסדר בגין "הוצאות הסדר").

דברים אלו יפים מכח קל וחומר לבטוחות שאינן מקרקעין, אלא מניות בחברה שבהסדר עצמו - אשר אין כל צורך להכביר מילים על כך כי ערכן עשוי היה להתאפס, לו נקט כל נושה מובטח בהליכי מימוש עצמאיים, והסדר הנושים הכולל לא היה קורם עור וגידים.