מונחת בפני בקשתו של מנהלה המיוחד של חברת י.פ יוניטסטרס בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה") כי אורה לעיריית פתח-תקווה (להלן: "המשיבה") ולפרקליטים הפועלים מטעמה להפסיק לאלתר לנקוט נגדו בהליכי גביה אישיים בגין עברות חניה נטענות שביצעו רכבים שנשכרו עבור אי-אלו מעובדי החברה. הליכים, אשר הרחיקו עד כדי הטלת עיקולים על חשבונות
אישיים
של המפרק, להבדיל מחשבונות השייכים
לקופת הפירוק
.
בתגובתה, נמנעת המשיבה למעשה מהתייחסות מקיפה לגופו של עניין, ותולה את יהבה על טענות סף. בעיקר, נסמכת המשיבה על פסיקה שקבעה כי דו"חות חניה הינם בגדר הליך פלילי המסור לסמכותו היחודית של בית הדין לעניינים מקומיים, ואי לכך, נאסרו באותה פסיקה נסיונות לתקוף את דוחות התנועה ב"הליך חלופי", לרבות בקשות לסעדים הצהרתיים בדבר בטלות הדוחות או בקשה לתביעה יצוגית. כמו כן, טוענת המשיבה לחוסר סמכות עניינית בשל העובדה כי המפרק מנסה, לשיטתה, לבטל פסק-דין פלילי, וזאת חרף העובדה כי - בהתאם לטיב העבירה - היה חייב להגיש "בקשה להישפט".
בנוסף למחלוקת המרכזית שבין הצדדים, קובל המפרק על התנהלותה האישית של באת-כוח העיריה, אשר התעלמה מפניותיו וסירבה, לשיטתו, להגיב לגופו של עניין, תוך העלאת טענות שאינן אמת.
כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת המפרק, ולשיטתו, יש לראות בחומרה רבה את התנהלות המשיבה ובאת-כוחה גם יחד, זאת ביחוד עקב מעמדו של המנהל המיוחד כ"ידו הארוכה של בית המשפט".
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. הסוגיה המרכזית, אותה מעלה המשיבה במטרה להכשיל את בקשת המפרק, הינה סוגיה דיונית העוסקת בחוסר סמכות עניינית כביכול.
הפסיקה העניפה שצוטטה עוסקת, באורח מובהק, ב"הצבת קו תיחום" בין ערכאות אזרחיות ופליליות, ומיישמת את המסקנה כי לא ניתן לערער על הליך פלילי (או אף מעין-פלילי) במסגרת ערכאה
אזרחית
, וזאת אף אם הבקשה מקבלת כסות של תביעה יצוגית או נזיקית.
מעיון בפסיקה דנן, נקל לראות כי המחלוקות שהועלו, ואליהן התייחסה הפסיקה, הינן, במובהק,
מחלוקות הקשורות להצדקה למתן דוחות החניה, ושאר עניינים הקשורים ומתמקדים בעבירת החניה עצמה
, וכלשון בית המשפט - עסקינן בבקשה "לביטול הרשעה", שיש להעלותה בדרך הראויה לפי סדרי הדין הפליליים.
על כך, סומכת העיריה יהבה אף בנסיבות המקרה דנן, עד לכדי כך כי בתגובתה
לא טרחה ליתן מענה כלשהו לגופו של עניין
, וזאת חרף הטענות החריגות והקשות שהועלה כנגד התנהלותה בנסיבות המקרה דנן.
2. לאחר שעיינתי בעמדת העיריה, הרי שלא ניתן להתעלם מכך, כי בטיעונה הדיוני והטכני בעיקרו, נפלה שגיאה יסודית, באשר דומה כי באת-כוחה המלומדת "החמיצה" הבדל עקרוני המייחד את המקרה שבפני מכל המקרים אשר צוטטו בהרחבה במסגרת כתב-טענותיה.
בנסיבות המקרה, צודק המפרק בטענתו כי הבקשה
אינה עוסקת כלל ועיקר בנסיון לבטל דו"ח חניה, או להשיג על הנסיבות בהן ניתן
, ההצדקה למתן הדו"ח לרכב ולנהג הספציפי, וכיוצא באלו. נהפוך הוא; לא בקשה להתערב בקביעות "הפנימיות" של הדו"ח יש כאן, אלא
טענה עקרונית ושונה לחלוטין
, אשר
עיקרה
הינו:
פתיחת הליך אישי
,
ביודעין
ו
בלא אישור
,
כנגד בעל תפקיד
המהווה את "ידו הארוכה של בית המשפט", דבר שכמעט ושקול (ואני זהירה בדברי) לפתיחת הליך כנגד בית המשפט עצמו. זאת, מעבר לעובדה כי
העיריה
התעלמה לכאורה, באורח בוטה ובלתי מוסבר, מעצם העקרון האישי של "מסך ההתאגדות", כאשר היא
מנסה לרדת
,
ללא כל הליך משפטי מתאים או בקשת אישור
,
לנכסיו הפרטיים של אורגן של חברה
, להבדיל מפעולה כנגד נכסי התאגיד.
בעניין זה, אבהיר: בנסיבות המקרה - הן בכתבי הטענות והן בתכתובת שקדמה להן - לא עלתה ולו שמץ טענה המייחסת למנהל המיוחד עבירה שנעשתה באורח אישי, או למצער ברכב המצוי בבעלותו
הפרטית
. עצם זיקתו של בעל התפקיד המבקש לבקשה הינה, אליבא דכולי עלמא, הינה בהיותו "האורגן המנהל" של החברה בפירוק, אשר מונה כ"ידו הארוכה" של בית המשפט.
3. בלא להכביר מילים על סוגיות אשר הועלו ונידונו בהרחבה בפסיקה קודמת, הרי שאין חולק כי הטלת אחריות אישית על מפרק, נאמן או מנהל מיוחד בגין מעשים ומחדלים שנעשו (אף אם נעשו באורח אישי, ולא כך המקרה דנן) בקשר לדרך ניהולם את החברה חדלת הפרעון,
הינה סעד חריג וחמור
, אשר הפסיקה נרתעת לא פעם מלהשתמש בו, אף כאשר עולה תחושה כי בעל התפקיד נהג שלא באורח מיטבי. זאת, בשל החשש הכבד מ"חוכמה שבדיעבד" ומהרתעת יתר של בעלי תפקיד, אשר יגרום לעורכי דין ורואי חשבון פוטנציאליים להמנע מלקבל עליהם תפקידים בחברות חדלות פרעון.
בעניין זה, הובהר הבהר היטב, כי הטלת אחריות אישית תעשה אך במקרים חריגים,
ולאחר אישור מפורש של בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד, והוא בית המשפט של חדלות פרעון
. המבחנים המדויקים עשויים להשתנות באיפיון ובניסוח בפסיקות שונות לאורך השנים, החל מהוכחת רשלנות רבתי, להבדיל מרשלנות גרידא, כפי שעולה בפסק הדין בעניין פש"ר 40/97 רביב עמק חפר תשתיות ובניה (1982) בע"מ, תוך הגבלה חמורה של העילות האפשריות לתביעה, וכלה במצב בו הוכח כי בעל התפקיד חרג מסמכות והפר הוראות מפורשות שקיבל מבית המשפט של חדלות פרעון, תוך שהוא "מזין" את האחרון במידע שאינו נכון.
כך או כך, הרי שלמרות הגוונים השונים שניתן למצוא בפסיקה, חוזר ונשנה קו אחד, חד-משמעי וברור: הטלת אחריות אישית הינה צעד חמור וחריג ביותר, שלעולם אין להקל בו ראש, והוא נעשה אך אחרי דיון ובירור מקיפים של התנהלות בעל התפקיד הנתבע.
בשולי נקודה זו אעיר, כי בעניין זה אין נפקא מינא, אם תתבקש הטלת האחריות האישית בבית המשפט של פירוק (וזה המצב השגור), או שמא, באורח חריג, באמצעות הגשת בקשה לבית המשפט של פירוק לאשר הגשת תביעה בערכאה אחרת. כך למשל, אף בקשה לצרף בעל תפקיד באורח אישי לתביעה במסגרת "הודעת צד ג'", דורשת הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד, וזאת בכדי שידון האם קיימת עילה לכאורית מספיקה בכדי לפעול בדרך שכזו (פש"ר 1679/02 בש"א 2200/07 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' עו"ד רחל ברכה).