מונחת בפני בקשתו של מפרק עמותת אלמ"ג - עמותה למען הגבר (להלן: "המפרק" ו"העמותה", בהתאמה), לחייב את מר אמנון אביעד (להלן: "המשיב"), אשר שימש בעבר כיושב-ראש העמותה בהשבת סכומים נכבדים לקופת הפירוק, וזאת על-פי סעיף 374 לפקודת החברות. בקשתו של המפרק נסמכת על מספר עילות, הקשורות לאורח בו ניהל המשיב את ענייני העמותה. בעיקר עסקינן בכך, כי המשיב הקים שלוש חברות מסחריות בעלות שמות דומים לזה של העמותה: חברות אלמגית בע"מ, אלמ"ג בע"מ ואלמג"ן בע"מ, כאשר חברות אלו אינן מוגבלות בחלוקת רווחים לחבריהן, וזאת בניגוד לעמותה.
המפרק טוען כי המשיב, והמקורבים לו, נקטו במדיניות שיטתית של ריקון נכסי העמותה והעברת הפעילות לחברות המסחריות. כל זאת, תוך שהחברות עושות שימוש במוניטין של העמותה לצרכיהן, בלא לשלם על כך כל תמורה. בין היתר, נסבה הבקשה על העברת כספים מהעמותה לחברת אלמגית בסך של כ-588,000 ש"ח, שעבוד נכס ששימש או צריך היה לשמש את העמותה לטובת חובות החברות המסחריות, ואף הרחבתו מאוחר יותר.
המשיב, לעומת זאת, מעלה טענות דיוניות רבות שמטרתן לדחות את הבקשה על הסף; בעיקר, טוען הוא לשיהוי והתיישנות, מאחר ומרבית המעשים עליהם מתבססת הבקשה נעשו בשנת 1996; אין חולק, כי באותה עת היו חברים נוספים בועד העמותה, כולל מר אורי כהן אשר המשיב טוען כי הוא זה אשר "ארגן" את החקירות והשפיע במידה רבה על דו"ח החוקר מטעם רשם העמותות. אי לכך, טוען המשיב כי המעשים המיוחסים לו יכלו להחשף כבר סמוך לעת עשייתם, ואי לכך הרי שלפי הלכת ע"א 5017/92 מרכז הארגזים, החל מרוץ ההתיישנות כבר באותה עת. המפרק מתנגד לטענה זו, וטוען כי מרוץ ההתיישנות מתחיל אך בשלב מאוחר בהרבה, וזאת בעיקר היות ומן התשתית העובדתית עולה כי שאר חברי הועד שיתפו פעולה עם המשיב במעשיו, ואי לכך, אין הם יכולים להחשב כ"מנהלים שאין ידם במעל", אשר סביר להניח כי יחשפו את אותם "מעשים נסתרים" מיוזמתם.
המשיב מעלה טענות קשות אף נגד דו"ח החוקר מטעם העמותות, בטענה כי החוקר היה עוין כלפיו, נקט עמדה חד-צדדית והדו"ח מתבסס לחלוטין על עמדותיו והמידע שמסר יריבו של המשיב בתוך העמותה, מר אורי כהן. מאידך גיסא, מכחיש המשיב את הטענות שעולות כנגדו עצמו, כגון הטענות כי לא שיתף פעולה עם שלוחי רשם העמותות וניסה להצר את צעדיהם בבואם לחקור את התנהלות העמותה.
לגופו של עניין טוען המשיב, כי העברת הכספים נעשתה באורח ראוי, ונועדה לממן פעולות שנעשו למען העמותה, כגון שכירת שירותי פרסום, תשלום שכר-טרחת עורך-דין וכיוצא באלו. במסגרת זאת, ולאחר שנערך הדיון והמשיב נחקר על תצהירו, הגיש המשיב ביום 27.12.06 את בש"א 26982/06, ובה ביקש לצרף ראיה חדשה אשר לטענתו התגלתה לו במפתיע, ואשר לטענתו מוכיחה את העובדה כי חברת אלמגית מימנה שירותי פרסום עבור העמותה.
1. לאחר שנשלמו הדיון והחקירות, והוגשו סיכומים בכתב, הגיעה העת ליתן החלטתי.
אקדים ואעיר, כי בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, הרי שבנסיבות המקרה, הכרעתה דורשת בירור וקביעות עובדתיות הקשורות ללב-ליבה של המחלוקת בין הצדדים: מאימתי ניתן היה לגלות את המעשים הנטענים באורח סביר, לפי המובן שניתן לעניין זה בהלכת מרכז הארגזים, וכן בפסק דינו החדש של כב' השופט גרוניס, ע"א 4845/04 בעניין קליין נ' בלס.
אי לכך, יערך הדיון בטענה כחלק מן ההכרעה בסוגיות העובדתיות המהותיות הנוגעות לתיק.
מן הראוי להדרש עתה, בקצרה, לשאלת הראיה הנוספת שהמשיב מבקש את צירופה. בנסיבות העניין, ספק גדול בעיני האם יש צורך להדרש ולהעמיק בפרשנות פסקי הדין הנוגעים לסדרי הדין שמעלים הצדדים. אין ספק, כי צירופה של ראיה נוספת, ולו בשלב מאוחר, הינו עניין הנתון לסמכותו ושיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה, עולות מספר תמיהות בכל הנוגע לטענות המשיב בעניין אורח גילוי הראיה, הכל כפי שיפורט בהמשך החלטתי זו; אולם נוכח סוג הדיון וחומרת הסעד המבוקש כלפי המשיב, היה ויתקבל, דומה כי ראוי להילך בעניין זה לקולא, ולא לחסום את יכולת ההתגוננות של המשיב (ולו חסימה למראית-עין בלבד) מסיבות דיוניות גרידא. בנסיבות המקרה הנוכחי, נחה דעתי כי אף אם עיתוי צירוף הראיה מאוחר ותמוה, הרי שאין בכך בכדי לגרום נזק מהותי למפרק, באשר אין עסקינן בראיה המצריכה חקירה או אמצעים דיוניים כלשהם, מעבר לזכות התגובה המיוחדת שקיבל המפרק בעניין זה.
אי לכך, החלטתי כי דין בש"א 26982/06 להתקבל, במובן זה שאני מתירה את צירוף הראיה המבוקשת, אליה אתייחס במפורט במהלך החלטתי. אין בכך, כמובן, בכדי להכריע בדבר משקלה של הראיה, וכן בשאלה האם היא מטיבה עם המשיב, או שמא - כפי שטוען המפרק - פועלת היא דווקא לחובתו.
התשתית העובדתית;
2. אין מחלוקת, כי המשיב שימש, בתקופה הרלוונטית, יושב-ראש העמותה, והחזיק בסמכויות רחבות. בדו"ח החוקר מתואר מצב זה באורח חריף אף יותר: על פי הכתוב בדו"ח, המשיב היה "הרוח החיה" בעמותה, ובעל השליטה הכמעט בלעדי בהתנהלותה, לעיתים בשיתוף עם מר אורי כהן, ששימש בתפקידים בכירים בעמותה לאורך השנים. לטענת החוקר מטעם רשם העמותות, רבים מבעלי התפקידים, כולל מבקר העמותה, לא
היו אלא "חותמות גומי" של המשיב. המשיב מכחיש טענות אלו.
אין מחלוקת, כי המשיב הקים שלוש חברות מסחריות, אשר לא החילו בתקנוניהן איסור על חלוקת רווחים; חברות אלו הן אלמגית בע"מ (נוסדה ביוני 1995), אלמ"ג בע"מ (הוקמה בראשית 1997, בסמוך להחלטה על הקפאת פעילות העמותה), ואלמג"ן המרכז הבין תחומי לגישור, פישור ובוררות בע"מ (נוסדה בראשית שנת 2000). בעניין זה, ראוי להדגיש מספר עובדות מרכזיות:
א. המניות בחברת אלמגית התחלקו בדרך הבאה: מחציתן הוחזקו בידי המשיב
אישית
, ומחציתן בידי העמותה.
עם זאת,
די היה בחתימת המשיב בכדי לחייב את אלמגית
, וזאת להבדיל מהמצב בעמותה, בה נדרשה חתימה נוספת לצד חתימת המשיב בכדי לחייבה באורח תקף.
ב. בחברת אלמ"ג - ארגון למען גברים בע"מ, החזיק המשיב ב-80% מהמניות, כאשר מר אורי כהן ומר רמי קרן מחזיקים ב-10% כל אחד. מן הראוי לציין, כי גם בחברה זו היה המשיב מורשה החתימה היחיד.
ג. בחברת אלמג"ן, החזיק המשיב ב-98% מהמניות, וכן במניית הנהלה.
3. הדמיון הרב בין שמותיהן של חברות אלו לבין שם העמותה ניכר לעין מיד, ולא יכולה להתעורר כל מחלוקת בעניין זה. כמו כן, משמות החברות ומתיאור פעילותן (אף זו המשתמעת מטענות המשיב) עולה כי אף תחום עיסוקן חופף לתחום עיסוקה של העמותה - מתן שירותים, יעוץ וסיוע לגברים הנתונים בהליכי גירושין.