מונחת בפני בקשתו של כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"), אשר כותרתה "בקשה להבהרת החלטה", ועניינה אורח חישוב אגרת ההשגחה של כונס הנכסים הרשמי במסגרת בקשת שכר-הטרחה שהגישו נאמני חברת קלאמברקט רשתות שיווק בע"מ (להלן: "הנאמנים" ו"ההחלטה הראשונה", בהתאמה).
בעוד חלק מהנושים מסכים לבקשה, הרי שקבוצה משמעותית של נושים, בהם הבנקים וכן ספקים אשר התנגדו לעמדת הכונס הרשמי אף במסגרת ההחלטה הראשונה (ואף ערערו על פסיקתי בעניין זה, ערעור אשר עודנו תלוי ועומד בבית המשפט העליון), מתנגדים מכל וכל אף לבקשה הנוכחית, וזאת מטעמים מהותיים ודיוניים גם יחד.
1. במסגרת ההחלטה הראשונה, הוטל על בית המשפט להכריע במחלוקת משמעותית אשר התעוררה לעניין הסכום שראוי לפוסקו כשכר-טרחתם של נאמני קלאבמרקט. איש מהצדדים לא חלק על העובדה, כי עסקינן במקרה חריג ביותר, הן מבחינת היקפה העצום של הנשיה והרכבה הבלתי-שגרתי, והן מבחינת הקשיים הרבים והעבודה האינטנסיבית אשר נדרשה מהנאמנים וצוותיהם, אשר חרגה בהרבה מן המקובל בתיקי הקפאת הליכים אחרים.
כמו כן, איש מהצדדים לא חלק על העובדה כי הנאמנים ביצעו את מלאכתם באורח ראוי לכל שבח, וגיבוש הסדר הנושים צלח במידה רבה בגין מאמצים בלתי מבוטלים מצידם.
2. חרף זאת, נחלקו הצדדים בכל הנוגע לתרגום המסכת העובדתית דלעיל לסכום נומינלי של שכר-טרחה, והנסיונות להביאם לפשרה לא צלחו. אכן, בין כל הצדדים שררה הסכמה, כי נוסחאות שכר-הטרחה הקבועות בתקנות אינן ישימות בנסיבות המקרה הנוכחי, באשר חישוב אריתמטי גרידא של שכר-הטרחה המגיע לפי התקנות עשוי היה להביא לשכר-טרחה העולה על סך של 100 מיליון ש"ח.
לעומת זאת, ניסה כל אחד מהצדדים להאחז בחישובים וטענות משלו; בעוד הנאמנים מעמידים את שכר-הטרחה המבוקש על כ-40 מיליון ש"ח, עתרו הבנקים המתנגדים לשכר-טרחה הנע בין 11 ל-14 מיליון ש"ח. זאת, כאשר צדדים מעורבים אחרים בבקשה הציגו הצעות נוספות, אשר סכומם נפל מזה המבוקש על-ידי הנאמנים, אך עלה על הסכום שהציעו הבנקים המתנגדים.
3. החלטתי, בסופו של יום, לקבל באורח עקרוני את הצעתו של כונס הנכסים הרשמי, אשר הגיע לחישוב של כ-.7531 מיליון ש"ח, אך זאת
בכפוף להפחתת שני סכומים משמעותיים מסך זה של שכר-טרחה
:
א. עלות היועצים המשפטיים ששכרו הנאמנים, בסך 3 מיליון ש"ח.
ב. אגרת ההשגחה של כונס הנכסים הרשמי, בסך של כ-6 מיליון ש"ח.
בסופו של דבר, קבעתי כי שכר-טרחת הנאמנים בצירוף מע"מ יעמוד על סך של כ-22 מיליון שקלים חדשים.
התייחסתי, במסגרת פסק הדין, בהרחבה אף לדרכי חישוב אחרות שהציעו הצדדים,
כולל זו של הבנקים המתנגדים
, והבהרתי כי אף לפי הצעתם, אם יחושבו כראוי, יגיע שכר-הטרחה לסכום דומה.
4. על החלטתי זו הוגש ערעור, אשר, כאמור, עודנו תלוי ועומד בבית המשפט העליון. מרבית נימוקי הערעור עוסקים באגרת ההשגחה של הכונס הרשמי. זאת כאשר, בקצירת האומר, עצם התקנה מכוחה נגבית אגרת ההשגחה, מהווה, מטרה לתקיפה בטענה כי היא מהווה חריגה מסמכות מחוקק המשנה. אוסיף ואעיר, כי המערערים מודעים לעובדה, כי במסגרת ההחלטה הראשונה, הובע אי-נחת מנוסחה הנוכחי של התקנה, כדלקמן:
"
ניתן לגרוס כי
עניין לנו בדין בעייתי מאד, שמן הראוי לעדכנו - ולמצער לקבוע לו "תקרה" ראויה. אכן, אין ספק כי כונס הנכסים הרשמי מגיש לא פעם סיוע רב-ערך לבית המשפט, אולם
ספק גדול אם ראוי כי המדינה תיטול "מס חדלות-פרעון" בשיעור קבוע וללא סייגים - פעולה אשר באה בסופו של יום על חשבון הנושים. זאת בעיקר, כאשר סכום זה בא
בנוסף לפריבילגיות הרבות (כגון דין קדימה והסמכויות המיוחדות בפקודת המיסים) המוקנות לרשויות המדינה השונות בהליך חדלות הפרעון, ובנוסף (מטבעם של דברים) לסכום שינכו דיני המס מניה וביה משכר-הטרחה ברוטו שישולם לבעלי התפקיד.
אלא ששינוי כזה, מן הראוי כי יעשה בידי המחוקק, או למצער על דרך תקדים מחייב של בית המשפט העליון". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).
טענתם המרכזית של המערערים, אשר
יש לה חשיבות אף לדיון בעמדתם בהליך המקביל המונח בפני
, נראית על-פניה כמרחיקת לכת בהרבה, וגורסת כאמור כי עצם המוסד של אגרת השגחה הינו בגדר חריגה מסמכות אשר יש לאיינה.
מוסיפים המערערים וטוענים, כי בהחלטתי נפלה שגיאה, באשר נמנעתי מלהכריע בדרך כזו, ופסקתי לכונס הנכסים הרשמי אגרת השגחה, וזאת חרף אי-הנוחות מן הסכום הגבוה.
5. במקביל לדיונים בערכאת הערעור, הגיש כונס הנכסים הרשמי את הבקשה הנוכחית, אשר עניינה תיקון, ולמעשה הפחתה של סכום האגרה שנפסק.
עיקר טענתו של כונס הנכסים הרשמי, היא כי עסקינן ב"תיקון טעות" - הליך המוכר בסדר הדין האזרחי, זאת באשר לשיטתו נפלה טעות בחישוב אגרת ההשגחה במסגרת ההחלטה הראשונה, באופן אשר הפך אותה ל
גבוהה יותר משיעורה על-פי דין
.
לפי נימוקי הבקשה הנוכחית, הרי בחישוב שיעור אגרת ההשגחה (העומדת על חמישית משכר-טרחת בעל התפקיד),
אין זה נכון לקחת בחשבון אף את שכר-טרחתם של בעלי התפקיד החיצוניים
, כפי שנעשה בהחלטה הראשונה.