מונחת בפני בקשתו של מפרק חברת גן הפקאן קבלנות והנדסה בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה), לחייב את מנהליה לשעבר של החברה (להלן: "המשיבים") באורח אישי בכל חבויות החברה, אשר עומדות לפי הנטען על סך של מעל 28 מיליון ש"ח; זאת, בהתאם להוראת סעיף 373 לפקודת החברות. לחלופין, עותר המפרק לחיוב המשיבים בהשבת סכום בסך 3.6 מיליון ש"ח, בצירוף ריבית בנקאית חריגה, לפי סעיף 374 לפקודת החברות. זאת, בגין העברת סכומים שניתנו במסגרת אשראי בנקאי לחברות אחרות שבשליטת המשיבים.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון במסגרתו ערך המפרק חקירות נוספות, ולאחר שהצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב, ניתנת החלטתי זו.
1. המשיבים ניהלו, בעבר, את החברה נשוא בקשה זו; במסגרת זו, ביקשו וקיבלו מהבנק הבינלאומי הראשון בישראל (להלן: "הבנק"), אשראי לניהול פרוייקט בניה ספציפי, וזאת כנגד שעבוד על נכסי הפרוייקט. אלא, שכיום אין עוד מחלוקת כי חלק מהסכומים דנן הועברו מהחברה בתור הלוואות לארבע חברות קשורות, אשר עסקו בענייני תיירות, ואשר לטענת המפרק היו "חברות בועה" גרידא. אמנם, מעובדות המקרה עולה כי חלק מהסכומים הוחזרו לחברה טרם קריסתה, אלא שבסופו של יום, קרסו חברות התיירות עצמן, בלא שהשיבו את מלוא הסכום שקיבלו.
2. לטענתו של המפרק, עסקינן בהעברת כספים שלא כדין לחברה קשורה, באורח אשר הרע את מצב החברה בפירוק ותרם לקריסתה, והוא אף (וזאת למעשה, עיקר טענתו),
מנוגד לתניה מפורשת בהסכמים בין חברת גן הפקאן לבנק
, אשר אסרה במפורש על העברת כספים למטרות שאינן קשורות לפרוייקט המשועבד, אלא בהסכמת הבנק מראש ובכתב.
בעניין זה, מודים המשיבים כי אין בידם אישור בכתב, אולם טוענים כי הכספים הועברו מאותו הסניף, תוך ידיעה ושיתוף פעולה של פקידי הבנק; זאת, כאשר אין עסקינן בהעברה חד-פעמית, אלא בשרשרת של פעולות.
3. המפרק שולל טענה זו, ולשיטתו אין עסקינן אלא ב"העלאת טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב". לטענת המפרק, מקבלות טענותיו משקל נוסף נוכח העובדה, כי אף בהסכמי ההלוואה שנחתמו בין החברות הקשורות לגן הפקאן נאמר במפורש, כי החברות דנן נזקקות לסכומי כסף לצורך פיתוח פעילותן, ואשר את חלקו
לא ניתן לקבל באמצעים בנקאיים
. מכאן, מסיק המפרק כי המשיבים ידעו מראש, כי עסקינן בהלוואה מסוכנת, אשר גדולים הסיכויים כי לא ניתן יהיה לפרעה.
המפרק מוסיף וטוען, כי המשיבים לא מיצו את הנסיונות לקבל החזרי כספים מחברות התיירות; כי העבירו כספים חרף מצבה הקשה של החברה המלווה, תוך אדישות לסיכויי ההפסד, בבחינת "זה חלק מהעסקים" - כל זאת, כאשר עצם ההעברה, לשיטת המפרק, הינה בבחינת תרמית כנגד הבנק, ולטובת אינטרס אישי של המשיבים כמנהלי החברות הקשורות, אשר לא יכלו לקבל אשראי בנקאי בזכות עצמן (מה גם, שלטענתו משכו המשיבים סכומי עתק מן החברות הקשורות, בתור משכורות לעצמם).
לשיטת המפרק, מכל האמור לעיל מתגבשים יסודות ניהול העסקים בתרמית, מה גם שלשיטתו לא התכוונו המשיבים, מראש, להשיב את הכספים, וחלקי ההלוואה שהושבו לא היו, מבחינת המפרק, אלא נסיונות "להסוות את הכוונה למשוך סכומים גדולים אף יותר" שלא כדין.
4. לשיטת המשיבים, פעולתם הינה פעולה עסקית לגיטימית: העברת חלקים לא מנוצלים במסגרת האשראי שקיבלו בכדי לנסות ולסייע לעסקי תשלובת החברות שניהלו, זאת כנגד שיקים שניתנו לבטוחה (ובעניינם חלוקים הצדדים, האם היו אלו שיקים לבטחון, או שמא לפרעון), וכי אין מדובר בתרמית או בהפקת טובת הנאה אישית מצידם.
עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;
5. עניין לנו בבקשה, העותרת להפעיל כנגד מנהלים לשעבר את הסעדים החמורים ביותר הקיימים בדיני הפירוק, אשר עיקרם בקשתו של המפרק להשית על המנהלים המשיבים, באורח אישי, את מלוא חובות החברה לפי סעיף 373 לפקודת החברות, שעניינו
ניהול עסק בתרמית
; לחלופין, מתבקש חיוב המנהלים, באורח אישי, להשיב את אשר נטלו ממסגרת האשראי של החברה כהלוואה לחברות התיירות שניהלו. זאת, בהתאם לסעיף 374 לפקודת החברות, שעניינו הרלוונטי "שימוש שלא כהוגן" בנכסי החברה, באורח המקים חובת השבה
אישית
.
אין ולא תתכן מחלוקת, כי עסקינן בסעדים חמורים ביותר, אשר מהווים חריג לעקרון היסוד בדיני התאגידים, לפיו אין המנהלים חבים אישית בחובות שיצרה
האישיות המשפטית הנפרדת
של החברה שברשותם. אכן, עניין לנו בכלל יסודי ומרכזי ביותר, המהווה במידה רבה תשתית ליכולת לנהל כלכלה מודרנית, ולאפשר למנהלים לנהל לפי שיקול דעתם את החברה שברשותם,
לרבות נטילת סיכונים עסקיים
. אלא, שסעיפים אלו בפקודת החברות, כמוהם כסמכות הכללית להרמת מסך הקבועה בסעיף 6 לחוק החברות, מתווים גבולות מסויימים לחופש להפעלת שיקול דעת, ומונעים את ניצולו לרעה באורח המקפח שלא כדין את נושי החברה או גורמים אחרים הקשורים בה.
אין ספק כי צודקים המשיבים בטענתם, כי הפעלת הסעיפים דנן הינה בגדר חריג, ואין מקום להפעילם במצבים בהם הוכחה טעות גרידא (ולו טעות יסודית ותמוהה המעידה על כשל חמור בשיקול דעת כלכלי) מצד המנהלים. די בעיון בנוסח הסעיפים 373 ו-374 (קל וחומר בפסיקה בעניינם), בכדי לעמוד על כך, כי המשותף לשניהם הינו מעשה פסול, החורג מגדר טעות כלכלית או ניהול בלתי מוצלח; זאת, בין אם הוא עולה לדרגה החמורה של "ניהול עסקים בתרמית", על כל המשתמע מכך, ובין אם הוא נקודתי יותר, ועניינו שימוש פסול (שלא כדין) בנכסים או זכויות המגיעות לחברה.
6. בכתבי טענותיו, מעלה המפרק טענות רבות ושונות כנגד המשיבים, אולם קל להבחין בכך, כי הבקשה עצמה מבוססת על מעשה (או סדרת מעשים) ספציפיים, מהם מסיק המפרק כי התקיימו יסודות סעיף 373, או למצער יסודות סעיף 374 לפקודה.
בשונה ממקרים רבים אחרים בהם מתבקשת הפעלת סעיפים אלו, הרי שהמעשים עצמם ידועים, ברורים, והעובדות הקשורות בעצם עשייתם, כמו גם באורח עשייתם ובהיקפם,
אינן שנויות במחלוקת אמיתית
.
לשון אחר: אין חולק, כי החברה קיבלה מסגרת אשראי מהבנק הבינלאומי, בקשר עם פרוייקט בניה שניהלה באותה עת, וכנגד שעבוד על הפרוייקט. כמו כן, אין חולק כי בהסכמים בין הצדדים הוכנסה תניה מפורשת, האוסרת על המשיבים לעשות שימוש אחר בכספים; אולם, חרף זאת עשו המשיבים שימוש
ביתרה בלתי מנוצלת מתוך סכום מסגרת האשראי
, למתן הלוואות לחברות תיירות בבעלותם. זאת, כאשר מתן ההלוואות, והשיקים שניתנו כנגדן, הוסדר באורח מפורש בחוזים שנחתמו בין הצדדים (חרף העובדה כי, כטענת המפרק, עמדו למעשה אותם אנשים, במידה רבה, מאחורי שני הצדדים).
זאת ועוד; אין ספק, והדבר נכתב במפורש בחוזי ההלוואה עצמם, כי המניע לעשיית שימוש ביתרה הבלתי מנוצלת של מסגרת האשראי, היה קשייהן של חברות התיירות להשיג אשראי בנקאי בדרכים אחרות - דבר המרמז לדעת המפרק על הסיכון הרב שבעסקיהן.
7. על עובדות אלו (להבדיל מהפרשנות המשפטית שמבקשים הצדדים להקנות להן), אין למעשה מחלוקת בין הצדדים. לעומת זאת, נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית בשאלה אחרת: האם היתה הסכמה דה-פקטו מצד הבנק ופקידיו לדרך השימוש ביתרת מסגרת האשראי. לטענת המשיבים, כאלו הם פני הדברים - הן מנהל הסניף והן פקידיו ידעו היטב על ההשקעות, השיקים נשוא אותן עסקאות (ועסקינן בשיקים רבים) עברו תחת ידם, מה גם שלפחות חשבונה של אחת מאותן חברות תיירות התנהל באותו סניף.