עסקינן בבקשת המנהל המיוחד לחברת פומר נכסים והשקעות בע"מ (בפירוק), כי אורה למשיב, חברת מור המכון למידע רפואי (להלן: "מכון מור", "המשיב"), לשלם לחברה 67,377 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום על פי ההסכם ועד ליום התשלום בפועל. סכומים אשר מעוכבים לטענתו על ידי מכון מור והמגיעים לכאורה לחברה בגין דמי שכירות לשנים 2002 - 2003. בנוסף, מבוקש כי אורה למשיב להפקיד 2 שטרי ביטחון, כאמור בסעיף 12 להסכם השכירות.
טרם אתחיל, אציין כי החלטתי האחרונה בבקשה זו ניתנה ביום 16.11.04. בימים אלה התפניתי לכתיבת החלטה זו, מכיוון שרק ביום 17.8.05 התקבלה אותה תגובה שנדרשה מכונס הנכסים הרשמי. ברם, עיון בתגובתו של הכונס הרשמי מעלה כי החלטתי האחרונה כאמור הועברה לידיו רק במהלך חודש יולי 2005. ככל שכך, הרי שאין לו למבקש להלין אלא על עצמו, בקבלת החלטה זו במועד כה מאוחר; ועתה לבקשה עצמה;
ביום 15.5.1996 נחתם הסכם שכירות בין החברה למכון מור, להשכרת כל הקומה השלישית ב"בית ברק" הנמצא בבני ברק, ברחוב רבי עקיבא 2 והידוע כגוש 6123 חלקה 401.
סעיף 3א. להסכם קבע כי דמי השכירות לשנה יעמדו על הסך של 57,420$ דולר ארה"ב, ולכל חודש 4,785$ דולר ארה"ב. כמו כן, סעיף 12א. להסכם קבע כי להבטחת מילוי מלוא התחייבותיו על פי ההסכם, על השוכר להפקיד 2 שטרי חוב על סך כולל של 150,000 ש"ח.
לטענת המנהל המיוחד, מעכב מכון מור תשלומים המגיעים לחברה בגין דמי שכירות, תוך הפרת הסכם השכירות. תשלומים אלה קוזזו לטענתו על ידי המכון שלא כדין. מתגובת המשיב עולה כי בראשית שנת 2003 קוזז על ידו סכום מדמי השכירות עבור 11 חודשי שכירות בסך 17,377 ש"ח, וביום 31.12.01, קוזזו עוד 50,000 ש"ח, דהיינו בסך הכל קוזז סכום בסך של 67,377 ש"ח. לטענת המשיב, זכאי הוא מהחברה להחזר של יותר מ 142,000 ש"ח, מתוכם קוזז הסכום האמור.
לטענת המשיב, מדובר בהסכם לתקופת שכירות של למעלה מ- 7.5 שנים, שהסתיימה. לדבריו, אין הבקשה ראויה להידון במסגרת של בקשה למתן הוראות, שכן היא מערבת סכסוך שבין החברה, המכון וצד ג', הלא היא חברת הניהול, מולטיקו ניהול נכסים (1993) בע"מ וחליפתה, חברת פוינט הולדינג בע"מ.
עוד טוען המשיב, כי בד בבד עם חוזה השכירות עליו חתם, חתם הוא גם על חוזה ניהול עם חברת הניהול והאחזקה של הבניין, כאמור בסעיפים 4א. ו- 20 להסכם השכירות, שקבעו כי על השוכר לשלם דמי ניהול ואחזקה, וכן לחתום על חוזה עם חברת הניהול.
מכון מור טוען כי שירותי הניהול והאחזקה ניתנים לשטחים המשותפים בבניין, וכי הוא שילם את דמי הניהול שנדרשו ביחס לשטחים אלה. אולם, במהלך שנת 2001 התברר לו כי הוא משלם מזה שנים דמי ניהול על חלק מהמושכר בשטח של כ 20 מ"ר, אשר שימש כחדר שירותים, ואשר בגינו שילם גם דמי שכירות לחברה המבקשת. לטענתו, חברת הניהול הפנתה אותו להגדרת סעיף 2 להסכם הניהול את השטחים המשותפים, ככוללים חדרי שירותים, וחייבה את המכון בתשלום דמי ניהול בגין אותם שטחים. בכך עשה לטענתו כפל תשלום. לטענת המכון, משלא קיבל את הבהרת החברה האם השטח שבמחלוקת הינו אכן בגדר "שטחים משותפים" כטענת חברת הניהול, בחר לקזז את כספי השכירות כפי שפורט להלן.
זאת ועוד; אשר לטענת החברה בדבר שטרי הביטחון, טוען המכון כי עם החתימה על הסכם השכירות, נמסרו לחברה 2 שטרי החוב מספר 147087 ו- 147088.
בתשובתו, טוען המבקש כי הסכסוך האמיתי שקיים למשיב הוא עם חברת הניהול, ולא עם החברה שבפירוק. על המשיב לפעול מול מי שגבה ממנו כספי ניהול שלדעתו לא היה צריך לשלם, היינו חברת הניהול. חרף זאת, ניצל המכון את העובדה כי יש בידיו כספים של החברה, וכנגדם הפעיל זכות קיזוז שלא קמה. לטענתו, החזיקה החברה באורח בלעדי בקומה האמורה, וכי טענה זו לא נסתרה. בנסיבות אלו, אין כל משמעות למונח "שטח משותף". על המכון לשלם את דמי השכירות ולכלכל את צעדיו מול חברת הניהול בעצמו. עוד טוען המנהל המיוחד כי הבית טרם נרשם כבית משותף, והזכויות לא הוסדרו בו. הגדרת השטח בהסכם השכירות הוא כשטח שאינו משותף.
זאת ועוד; חוזר המנהל המיוחד על טענתו כי על המשיבה להפקיד את שטרי החוב בידי החברה, כאמור בהסכם השכירות.
עד כאן טענות הצדדים ומכאן החלטתי
;
עיננו הרואות, כי עסקינן בסכסוך משפטי שאינו מורכב מהפן העובדתי. מדובר בבקשה להורות על תשלום חובותיו הנטענים של מכון מור לחברה, תוך דיון בשאלות משפטיות כגון זכות הקיזוז בהליכי פירוק של חברה. נראה כי אין מקום אחר המתאים יותר לדיון בסוגיות כגון דא מאשר בית משפט זה של פירוק.
מטענות הצדדים עולה, וכך גם מתגובת חברת הניהול פוינט הולדינג בע"מ, שהחלה בניהול הבניין מאמצע שנת 2002, כי למכון מור היתה
חזקה בלעדית בכל הקומה השלישית של בניין, וכי שטחי השירותים נמצאו פיזית בתוך אותה קומה סגורה, בניגוד לקומות האחרות בבניין בהן הם היו מחוץ לשטחי היחידות. ניתן לומר, שטענת המכון כי מדובר בשטח משותף, יש בה משום חוסר תום לב. זאת משם שנראה כי גם לגבי שטח זה נהגה כמנהג בעלים וכמי שיש לו חזקה בלעדית בשטח. זאת ועוד; ניתן גם לומר שהמשיב קיבל תמורה מלאה בעבור דמי השכירות, בהתאם למצגים שהוצגו בהסכם השכירות, היינו זכותה של החברה להחזיק חזקה ייחודית בכל הקומה השלישית. אשר על כן, סבורה אני כי ככל שקיימת מחלוקת לגבי תשלומים אלה ואחרים, הרי
שעליה לבוא בדין ודברים עם חברת הניהול, ולא עם החברה שבפירוק.
אשר למעשה הקיזוז שביצע המכון; עלינו להבחין בין התקופה שקדמה לפירוק החברה ולבין התקופה שלאחריה;
א.
אשר לתקופה שקדמה לפירוק
- הפעלת זכות הקיזוז, היה עליה להתבצע בהתאם להוראות
סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף זה קובע כי:
"53. קיזוז -
(א)
חיובים כספיים שצדדים חייבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו
;
והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".
בתגובתו, מתנה המכון את זכותו לקזז מכספי השכירות בכך שהשטח שבמחלוקת הוא אכן בגדר רכוש משותף. לפיכך, ברי כי המכון לא יכול לקזז כספים מצד המשיבה עד שיובהר אם עסקינן ברכוש משותף אם לאו. מדובר בחוב כלל לא ודאי, ומשכך אל לו למכון לעשות שימוש בסעד העצמי של קיזוז.