מונחת בפני בקשתם של ציון ורונית סעיד (להלן: "המבקשים"), כי אחייב את כונסי הנכסים שמונו להשלמת הבניין ברחוב ארנון 21 ר"ג (להלן: "הכונסים" ו"הבניין") ולחלופין את המנהל המיוחד של אנור חברה לבניין ונכסים בע"מ (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החברה בפירוק", בהתאמה) לשלם להם סך של 145,300 ש"ח. זאת, לטענת המשיבים, לפי זכות אשר קמה להם במסגרת הסכם שקיבל תוקף פסק-דין ביום 6.3.03.
המשיבים מתנגדים לבקשה; הכונסים טוענים כי אמנם למשיבים קמה זכות לכאורה לכספים, אולם הם סיימו את תפקידם והעבירו את כל הסכומים שהחזיקו לקופת הפירוק של החברה. המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי, לעומת זאת, טוענים כי חרף ההבנה למצוקת המבקשים, הרי שעסקינן בנכסי
חברה בפירוק
, אשר יש לחלק על-פי דין בין כל הנושים, וזאת לפי עקרון השוויון.
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובמסמכים שצורפו לתגובותיהם, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו במחלוקת אודות הפיצוי הכספי המגיע לרוכשי דירות בבניין, אשר לא נרשמה לטובתם הערת אזהרה, ובסופו של יום נאלצו לבטל את הסכם הרכש ולוותר על זכותם לקבלת דירה בבניין נשוא המחלוקת. במסגרת ההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 6.3.03, נכלל פיצוי כספי אותו מחוייבת חברת מאנע להזרים לידי כונסי הנכסים, כדלקמן:
"
הקבלן יעביר לקופת הכינוס סך 235,000$...
המיועד לפי הצהרות כונסי הנכסים לכיסוי תשלום חובות אנור, בקשר לבניין הנדון
לרוכשים חסרי הערת אזהרה". (ההדגשות שלי - ו.א).
2. במסגרת הבקשה, מעלים המבקשים טענות קשות ביותר כלפי התנהלותם של כונסי הנכסים. בין היתר, קובלים המבקשים על העובדה, כי הכונסים לא מילאו חובתם ונהגו במבקשים ב"לך ושוב" במשך תקופה ארוכה, תוך שהם מתנים את התשלום, שלא כדין (כך לשיטת המבקשים) בסיום שלבים בבניה ובעניינים אחרים, אשר לכאורה אין קשר ישיר בינם לבין חובת התשלום דנן.
כבר בשלב זה אעיר, כי בתגובתם הקצרה של הכונסים
אין התייחסות מהותית כלשהי לטענות אלו
, מעבר להודאה הקצרה בכך כי סעיף 8א אכן תומך בעמדת המבקשים. זאת, לצד בקשה לחייב את המבקשים ב"הוצאות הכנת תגובה זו" (!!), בתוספת שכר-טרחת עורך-דין ומס ערך מוסף (!!).
3. לשיטת המנהל המיוחד, לעומת זאת, דין הבקשה להדחות באשר קבלתה תהיה לכאורה בגדר העדפת נושים אסורה; משהגיעו הכספים לקופת הפירוק, גורסים המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי, הרי שלא ניתן לבצע מתוכם תשלומים לנושים ספציפיים. מוסיף המנהל המיוחד ומעיר, כי ההסדר עליו מסתמכים המבקשים
הופר
, וזאת בין היתר
באישור ובהנחיית בית המשפט שאישר את ההסדר
, מפי כב' השופטת אליעז. זאת, על-ידי מתן אישור "להקטין את הקופה" לסך של כ-145,000$ בלבד. בעניין זה עונים המבקשים, כי אף אם כך הם פני הדברים, הרי שעומדת להם זכאות לחלק יחסי מתוך "הקופה המוקטנת", וזאת בלא לוותר על יתר טענותיהם.
זאת ועוד; המבקשים שבים ומדגישים, כי ההסכם מעולם לא בוטל, ואין כל עילה מוכרת בדין להכריזו כהעדפת נושים בטלה.
4. עיון בטענות ובעובדות מעלה כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים אינה נוגעת כלל ועיקר להפעלתו או תוקפו של סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל דווקא, באשר
אליבא דכולי עלמא, אין הוא רלוונטי למחלוקת הנוכחית
.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי ההסכם נשוא הבקשה נחתם ואושר פרק זמן משמעותי טרם "המועד הקובע", ולא מתקיימים בו כלל ועיקר המאפיינים של "העדפת מרמה".
השאלה האמיתית להכרעה הינה שונה לחלוטין: האם הפכו הכספים ששולמו לפי סעיף 8א להסדר לנכס מנכסי החברה בפירוק (ולו נכס אשר כפוף לחובת תשלום אובליגטורית, אשר הופרה) - דבר ההופך לכאורה את המבקשים (עם כל הצער שבדבר) לנושים רגילים. טענתם המרכזית והרלוונטית ביותר של המבקשים שוללת גישה זו וטוענת כי היות ומדובר בכספים אשר יועדו,
במפורש ובאורח מובהק
, לטובת הרוכשים חסרי הערת האזהרה, הרי שלא הפכו מעולם לנכסי החברה בפירוק.
אם תתקבל גישה זו, נקל לראות כי אין אף תחולה ל"עקרון השיוויון" בין הנושים, באשר ליתרת הנושים אין כל זכאות לסכום שאינו שייך מלכתחילה לחברה חדלת הפרעון. אי לכך, לא יחשב תשלומו (ולמעשה השבתו) על-ידי המנהל המיוחד ל"העדפת נושים" אסורה.
5. סוגיה בסיסית שיש להבהירה, בהקשר זה, הינה כי לא כל נכס המצוי בפועל בשליטת בעל תפקיד של חברה בפירוק, הינו בהכרח נכס השייך לחברה בפירוק. אין, ואף לא יתכן כלל גורף לפיו כל אשר "בא במגע" עם קופת חדלות הפרעון הופך, בלא ביקורת ובלא בדיקה, לנכס אשר חלים עליו כל הדינים החלים על נכסי החברה בפירוק.
כך למשל, מקום בו לקוח של בנק
משכיר
כספת בתוך הבנק, ומחזיק בה תכשיטים המצויים בבעלותו; אף אם יקרוס הבנק ויקלע לפירוק, הרי שהבעלות הקניניית (ועימה הזכות לדרוש השבה בעין) נותרת, חד-משמעית, בידי הלקוח. כך הם פני הדברים אף כאשר במחסניה של חברה בפירוק מצויה סחורה הכפופה לתניית שימור בעלות אמיתית ותקפה לטובת ספק. אף במקרה זה, אין המפרק או הכונס הרשמי רשאים לדרוש מהספק להגיש תביעת חוב ולקבל דיבידנד חלקי בתמורה לסחורה עליה יש לו זכות קניינית.
בלא להוסיף ולהכביר מילים, די אם אציין כי כשם שבין נכסי חברה בפירוק עשויים להמצא נכסים שאינם בהכרח בבעלותה (ואי לכך, השבתם אינה כפופה ל"עקרון השיוויון" או להגשת תביעת חוב), כך, ואף מכח קל וחומר, לעניין נכסים המגיעים לידיו של בעל התפקיד. במסגרת תפקידו, עשוי בעל התפקיד לקבל לחזקתו נכסים וסכומים המיועדים למטרות שונות, ואשר חלים עליהם דינים שונים. אין דין סחורה המוגנת בתניית שימור בעלות כדין נכס השייך לחברה בפירוק ואשר דמי מימושו ישמשו כמקור תשלום לנושים בגין חובות עבר; ואין דין נכס מסוג זה כדין כספים המיועדים לשמש כבטוחה או כהוצאות פירוק, או כאלו המופקדים בידי בעל התפקיד במעין נאמנות לטובתו של צד ג'.