מונח בפני ערעור על החלטת נאמן, בדחייתו את הוכחת החוב אשר הוגשה על ידי המבקש ביום 15/04/04. מתוקף סמכותי לפי תקנה 241(ד) לתקסד"א, הגעתי להחלטה על בסיס כתבי הטענות, וללא צורך בדיון.
ביום 09/12/1997 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, ולאחר מכן הוכרז פושט רגל ומונה לו נאמן.
ביום 15/04/2004, כמעט
7 שנים
לאחר מתן צו הכינוס, הגיש המבקש הוכחת חוב לנאמן על סך 23,200,000 ש"ח.
ביום 05/12/2004, התקבלה אצל המבקש החלטתו של הנאמן, הדוחה את הוכחת החוב. דחייתו נומקה מכמה טעמים, ובהם:
- תביעת החוב הוגשה באיחור וללא טעם מיוחד.
- הנזקים הנטענים אינם נזקים אשר ניתן לתובעם בהליכי פשיטת רגל.
- מדובר בנזקים נזיקיים ועתידיים.
המסגרת הנורמטיבית
;
אין מחלוקת כי תביעת החוב הוגשה באיחור רב, ולא במועדים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל, בסעיף 71(ב).
כמו גם אין חולק, כי הגשת תביעות חוב במועד נתפסה בידי המחוקק
כעניין עקרוני
, ולא פרוצדוראלי גרידא. זאת באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים
זכות מהותית
, כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב, ידעו אל נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" מאוחר.
עיינתי בטענות המערער, ולא מצאתי בהם נימוק אשר עולה לכדי "טעמים מיוחדים שירשמו" כלשון סעיף 71(ב) לפקודה.
החריג בסעיף 71(ב) חל, במפורש, אך ורק במקרים בהם
לא יכול היה הנושה
, מטעמים אובייקטיביים שאינם תלויים בו, כמו למשל מעשה הטעייה פוזיטיבי מצד החייב, להגיש את תביעת החוב במועד. אלא, שחוסר יכולת אובייקטיבי לחוד, ומחדל שנפל אצל הנושה לחוד. בנסיבות העניין, הוגשה תביעת החוב באיחור של כמעט 7 שנים (!), ממועד מתן צו הכינוס. כמו כן, המערער מודה כי ידע על הליכי הכינוס כבר בשנת 1998 !
אלא מאי, המבקש סבר כי לאור הסכם פשרה שנחתם בינו לבין כונס הנכסים דאז על נכסי החייב, ולאור העובדה כי החייב שהה בהליכי פסלות דין בחלק מהזמן, אין עליו החובה להגיש הוכחת חוב.
עובדת היותו של פושט רגל חסוי, חלק מהזמן, אינה רלוונטית להגשת תביעת החוב על ידי המערער, שכן החובה להגיש תביעת חוב הינה בתוך ששת החודשים שלאחר מתן צו הכינוס ללא סייג כלשהו, באשר למעמדו המשפטי של החייב. בהחלטתי בעניין פאן אל (פש"ר 1021/98, בש"א 5844/04 הבנק הבינ"ל הראשון נ' עו"ד קאופמן) קבעתי כי:
"אי ידיעה בתום לב, אין בה כדי להקים טעם מיוחד
;
מכח קל וחומר, חל דין זה מקום בו ידע הנושה על ההליכים, אולם בשל
טעות אנוש או
פרשנות שגויה של הדין, נמנע מהגשת תביעת חובו במועד". (הדגשות שלי - ו.א)
בנוסף, שהרי הסכם הפשרה שנחתם בשעתו, בוטל כבר בתאריך
3/6/02, ואף מאז לא טרח המערער להגיש את תביעת החוב, והמתין כמעט
שנתיים, פרק זמן השולל לכל הדעות את הסתמכותו על הסכם הפשרה כטעם מיוחד להארכת מועד.
המערער טוען, כי מייד עם ביטול הסכם הפשרה, הועברו במקביל כלל המחלוקות להליך בוררות. לטענתו, הגשת התביעה בהליך הבוררות, כמוה כהגשת הוכחת חוב כדבעי ובמועד אצל הנאמן, שאף היה צד להליכי הבוררות. לא אוכל לקבל טענה זו. כבר ציינתי שטעות אנוש, או פרשנות שגויה של הדין, ואף בתום לב, וגם אצל מי שאינו עורך דין, דוגמת המערער, אין בה כדי להקים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הוכחת חוב. לשון סעיף 71(ב) ברורה, והדרך להגשת הוכחת חוב אינה משתמעת לשתי פנים. קבלת הטענה כי הגשת תביעה נגד החייב בערכאות שיפוטיות נפרדות, כמוהן כהגשת תביעת חוב לנאמן, תפתח פרצה בעיקרון הוודאות של החייב וציבור כלל הנושים, ובזכותם המהותית שלא להיות "מוטרדים" בידי תביעות חוב נוספות לאחר חלוף המועד, ובדרך לא דרך.
אני ערה לנזק הכבד אשר עלול להיגרם למערער היה ואדחה עמדתו. הוכחת החוב עומדת על סך 23,200,000 ש"ח, סכום לא מבוטל, שאין לנהוג בו בקלות ראש. ברם, לעניין סכום תביעת החוב כנימוק לקבלתה באיחור, התייחסתי כבר בהחלטתי בעניין פאן אל כאמור, שם אמרתי:
"כי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל,
אינו מאזכר כלל ועיקר את סכום תביעת החוב כנימוק, קרי
;
מצוות המחוקק היא, כי שיעורה של התביעה, ומידת הנזק שתגרם לנושה בגין דחייתה,
לא תיחשב כשיקול מהותי בשאלה, אם ליתן הארכת מועד אם לאו. שאלה זו מתמצת, כל כולה, בסוגיה האובייקטיבית, האם קיים "טעם מיוחד" להגשת תביעת החוב באיחור, וכלשון סעיף 71(ב) סיפא לפקודה, האם שוכנע בית המשפט כי הנושה
לא יכול היה להגיש את התביעה במועד."