בישיבת יום 2.5.10, לאחר שהסתבר שהחייב אינו מציע את כל רכושו לנושיו כבסיס להפטר, נדחתה בקשתו להפטר. על החלטה זו לא הוגש ערעור, והיא הפכה סופית.
לאחר מכן, הגיש הנאמן בקשה לממש את דירת המגורים של החייב כפנויה, תוך תשלום יתרת המשכנתא וחלוקת יתרת התמורה בין החייב לאשתו שאינה חייבת. מאחר שבינתיים ניתן פסק הדן ברע"א 8233/08
כובשי נ' עו"ד שוורץ, שינה הנאמן את בקשתו וביקש לממש את דירת המגורים של החייב ואשתו כתפוסה. החייב התנגד לכך, בטענה לחוסר תועלת לנושים, אל מול הצעתו להפקדה של 30,000 ש"ח נוספים בקופת הכינוס. זאת, גם על בסיס ההנחה שבית המשפט ידחה את בקשת החייב לביטול החלטה על הארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעם מס הכנסה. בינתיים, ביום 27.12.10, דחיתי את בקשת החייב לביטול החלטת הנאמן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב מטעם מס הכנסה. אציין, כי לא הוגשה הסכמת כל הנושים לבקשת החייב להפטרו. עוד אציין, כי הבקשה הומצאה לאשת החייב, שלא הגיבה.
מכיוון שמדובר כאן בחישובי תועלת לנושים, הנקודה המרכזית שיש לדון בה היא שווי חלקו של החייב בדירת המגורים הנמכרת כתפוסה. אם יש בשווי זה כדי לשלם את חובות החייב לנושיו, יש תועלת לנושים במימוש הדירה. אם אין בשווי זה כדי ליתן תוספת משמעותית של תשלום לנושיו של החייב, מן הראוי שלא לפתוח בהליך הקשה של מימוש הדירה. לאחרונה שיפר החייב את הצעתו כך שלטענתו יש בה כדי לשלם לנושיו דיבידנד של 60%, אבל השיפור בהצעה (שהוגשה לפי סעיף 52 ועל הכונס הרשמי לטפל בה) לא מייתר את העיסוק בשאלה המרכזית, מה התועלת לנושים ממימוש הדירה, הכרוכה בשאלה מה שווי הדירה.
נראה ברור על פניו, שאם יש בשווי חלקו של החייב בדירה, כדי לשלם 100% דיבידנד לנושיו של החייב, אין תועלת לנושים באי מימוש הדירה ובקבלת הצעות נמוכות יותר לתשלום החובות. ואולם, ב"כ החייב סובר אחרת. כעולה מטיעונו בפני, טען ב"כ החייב שאיני מיישם בצורה נכונה את תכלית דיני פשיטת הרגל, שכן דיני פשיטת הרגל מאזנים בין זכויות הנושה לזכויות החייב, באופן שאם יזכה הנושה לקבל 100% מחובו, זכויות היסוד של החייבים יקופחו. לאור טיעון זה, הבנתי שעלי לתת בנושא זה החלטה עקרונית בדבר הבנת תכלית דיני פשיטת הרגל, ולכן ציוויתי על הגשת טיעונים בכתב. ב"כ החייב הגיש טיעון בכתב, אבל לא מצאתי בו אף מילה על תכלית דיני פשיטת הרגל. למרות זאת, לא אפטור עצמי מדיון עקרוני בתכלית דיני פשיטת הרגל.
האיזון שעליו דיבר ב"כ החייב אינו האיזון הנכון. האיזון אינו בין הדיבידנד שמקבל הנושה לבין זכותו של החייב שלא לשלם את מלוא חובותיו ולקבל הפטר. אין לחייב זכות קבועה שךא לשלם את מלוא חובותיו. האיזון הנכון הוא בעיקרו, בין זכותם של הנושים לקבל את מלוא חובם תוך שוויון ביניהם, אל מול זכותו של החייב שלא לשלם יותר מאשר הרכוש וההכנסות שניתן לצפות ממנו שיכניס לקופת הכינוס בהתנהגות תמת לב. משתמע מדברי ב"כ החייב, שיש לחייב זכות שלא לשלם את מלוא חובותיו, אף אם יש ברכושו כדי לשלם את מלוא חובותיו, וכי הוא זכאי לשלם חלק מחובותיו בלבד, ולהותיר בידו רכוש לימי זקנתו או להורשה לילדיו, ולא היא, כפי שנקבע רק לאחרונה:
"תכליתו האחת של מוסד פשיטת הרגל היא להביא לכינוס יעיל של נכסי החייב, תוך חלוקתם בדרך הוגנת וצודקת בין כלל הנושים. מטרתו האחרת היא "שמיטת חובותיו של חייב שמיטת חובותיו של חייב שנקלע לקשיים כספיים מתמשכים, ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו... תכלית שמיטת חובות החייב נועדה לאפשר לחייב לנהל הליך שבמסגרתו נכסיו הקיימים יחולקו בין נושיו, תוך התחשבות, בין היתר, בפוטנציאל השתכרותו, ולפתוח לאחר מיצוי מלוא יכולתו הכלכלית למען נושיו, פרק חדש בחייו החברתיים" (ע"א 7994/08
גוטמן נ' הכונס הרשמי (ניתן 1.2.11).
שוב ושוב נאמר, שיש למצות את יכולתו הכלכלית של החייב, וכי לשם כך עליו לגלות את מלוא רכושו והכנסותיו, באופן שאם לא עשה כן לא יוכרז כפושט רגל, ואם הוכרז לא יופטר (ע"א 6021/06
ירדנה פיגון נ' הכונס הרשמי). יש לדחות כל טענה כאילו יש לחייב זכות שלא להעמיד את כל רכושו והכנסותיו לפירעון חובותיו לנושיו. כאשר אין לחייב יכולת כלכלית, והוא נוהג בתום לב, יש הצדקה לפי דיני פשיטת הרגל לפגוע בזכות הקנין של הנושה ולמנוע מהנושה את תשלום מלוא חובו. כאשר יש לחייב יכולת כלכלית, אין שום הצדקה לפגוע בזכויות הקנין של הנושה ולמנוע מהנושה את פירעון מלוא החוב כלפיו.
נדמה מדברי ב"כ החייב, שהוא סובר שתכלית דיני פשיטת הרגל היא לפגוע בזכויות הנושים. זו אינה המטרה. התכלית היא כפי שתיארתי לעיל. פעמים רבות זכויות הנושים נפגעות, אבל יש לצמצם את הפגיעה בזכויות הנושים רק למחוייב מדיני פשיטת הרגל. אגב, גם כאשר החייב משלם דיבידנד של 100% מהוכחות החוב שאושרו, זכויות הנושים עשויות להפגע, הן מהגבלת הזמן הקצרה להגשת הוכחות חוב, הן מדרכי קביעת החוב שונות מהרגיל, הן מביטול הסכמי הריבית המיוחדים, הן מהמתנה ארוכה לפירעון החובות, ועוד.
אם הנושים מחליטים באסיפת הנושים לוותר על חלק מזכויות הקנין שלהם, ולהסתפק בפחות ממלוא חובותיהם למרות שיש לחייב נכסים נוספים, זו זכותם, ובית המשפט לא יתערב בהסכמת הנושים שהושגה כדין. אפשר שזו תהיה התוצאה באסיפת הנושים שתדון בהצעה החדשה של החייב, אבל בינתיים, למרות השנים שבהם מתנהל ההליך, אין בפני אישור אסיפת הנושים כדין להצעת החייב, והם לא נתנו הסכמתם שלא להביא בחשבון את הדירה.
לפיכך, יש לחזור לשאלה המרכזית, שהיא מה שווי הנכסים של החייב, ובמיוחד הנכס שהוא שווי חלקו בדירת המגורים. בשאלה זו הוגשה חוות דעת השמאי מר דותן דרעי, לפיה שווי הדירה, שהיא דירת 5 חדרים בקומה ראשונה בשטח של 93 מ"ר, ברחוב הדודאים 15/5 ביקנעם עלית, הוא סך של 540,000 ש"ח כפנויה ונקיה מכל שיעבוד, וסך של 240,000 ש"ח כתפוסה על ידי דייר מוגן, כאשר דמי שכירות ראויים לדירה הם 2,600 ש"ח לחודש.
עיינתי בחוות הדעת של מר דותן דרעי, וגם שמעתי אותו בדיון בפני, ואיני מקבל את הערכתו לגבי שווי הדירה כתפוסה. לא אעסוק בהערכת שווי הדירה כפנויה, שלפיה דמי השכירות השנתיים נותנים תשואה של 5.7% לשנה, שנדיר לקבלה במקומות יישוב לא מרכזיים. אתרכז בהערכת שווי הדירה כתפוסה. הערכה זו של השמאי אינה מקובלת עלי, ואפרט את נימוקי:
א. על פי הדין, דייר מוגן חייב לשלם דמי שכירות. מכאן, שאם תימכר הדירה כתפוסה, מלבד הבעלות הנדחית בדירה, יקבל הקונה גם זרם של הכנסות מדמי שכירות, אשר ייגבו בצורה הרבה יותר טובה מדמי שכירות רגילים, שכן הסנקציה לאי תשלום דמי שכירות אינה רק נקיטת פעולות גביה, אלא גם פינוי הדירה מדיירה וקבלת הדירה כפנויה.
ב. על פי הדין, דמי השכירות שיש לשלם עבור דירה בשכירות מוגנת, הם דמי שכירות בשכירות חופשית, עד להגבלה של סכום שערכו כיום כ- 500 ש"ח לחדר. מאחר שהדירה היא בת 4 חדרים, דמי השכירות הצפויים הם כ- 2,000 ש"ח לחודש. בהקשר זה אני דוחה את דברי השמאי (עמ' 1 שורה 23) שדמי השכירות בדיירות מוגנת יהיו 1,150 ש"ח לחודש, שאינם מסתמכים על שום עיסקה ידועה לו, והם מנוגדים לדרך שבה יש לערוך את החישוב לפי דיני הגנת הדייר.
ג. השמאי היוון את דמי השכירות לפי בסיס ריבית של 7%. אין שום יסוד לבסיס ריבית כזה. השמאי הסביר שמינהל מקרקעי ישראל מהוון לפי 5% לשנה ושיעור תשואה לנכס עסקי הוא 8%-10% לשנה, והוא נקט שיעור ביניים בין שני ערכים אלה, לאור העובדה שמדובר בדייר מוגן והסיכון קטן יותר. כעולה מדבריו, שיעור ההיוון משתנה אם מדובר בדמי שכירות של 2,000 ש"ח או 1,150 ש"ח. זו טענה מופרכת. שיעור ההיוון זהה ואין סיכון גדול יותר אם על הדייר לשלם 2,000 ש"ח או 1,150 ש"ח, שאם לא כן יפונה מדירתו, מלבד הליכי גביה. לא אוסיף כדי לא לפגוע בכבודו של השמאי, אבל שיעור ההיוון שנקבע על ידו הוא שרירותי, אינו מתייחס למציאות, ודומה שנבחר רק כד להגיע לתוצאה המבוקשת.
ד. להערכת זרם התקבולים הצפוי לקונה הדירה יש להוסיף גם את האפשרות להחלפת דיירים תוך תשלום דמי מפתח, ואת העובדה שבסופו של דבר, אחרי העברת הדירה פעם אחת מהדייר המוגן, בתום אריכות ימיו לחליפו, יזכה לקבל את הדירה נקייה מכל דייר.
לפיכך, אין בידי להסתמך על חוות דעתו של השמאי. אין בפני שומה אחרת, ולכן השומה האמיתית היא המחיר שיתקבל כתוצאה מפירסום הדירה למכירה וקבלת הצעות בגינה, כפי שאמר גם השמאי (עמ' 5 שורה 6). בשלב זה, עלי לשקול את השווי המוערך כדי לדעת אם לפתוח בכלל בהליך זה. על פי נתוני השומה של השמאי, בהנחה ששווי הדירה כפנויה הוא 540,000 ש"ח בלבד, ולפי הפער בין דמי שכירות מוגנים (2,000 ש"ח) לדמי שכירות חופשיים (2,600 ש"ח), והאפשרות לקבלת דמי מפתח, בנוסף על זכות הבעלות הנדחית כל עוד ישולמו דמי השכירות, אניח הנחת עבודה ששווי הדירה כתפוסה הוא לפחות 425,000 ש"ח.
בהנחה שכעולה מדברי החייב, יתרת המשכנתא היא 21,000 ש"ח, ובהנחה שכטענת ב"כ החייב הוצאות הכינוס יהיו 45,000 ש"ח, נותרה יתרה של 359,000 ש"ח, שמתוכה חלקו של החייב הוא 179,500 ש"ח. ביחד עם היתרה שבקופת הכינוס בסך 119,162 ש"ח, היתרה לחלוקה היא כ- 298,660 ש"ח. סכום תביעות החוב שאושרו הוא 235,374 ש"ח כולל דין קדימה ולא כולל הוצאות פשיטת הרגל. כלומר, יש במכירת הדירה כדי להביא בערך 100% דיבידנד לנושים. לפיכך, יש תועלת רבה לנושים בהמשך הליכי המימוש. מן הראוי להורות על המשך הליכי מימוש דירת המגורים על ידי פירוק השיתוף בדירה כתפוסה, וכך אני מורה.
בפרוטוקול יום 25.1.11 קבעתי שאתייחס בהחלטתי לשכרו של השמאי, ואני קובע את שכרו בסך 500 ש"ח בתוספת מע"מ.
הנאמן יפרסם את הדירה למכירה כתפוסה, כשהוא מציין בפירסום החלטה זו ומעמיד אותה לרשות המתעניינים.