1. בפניי התנגדות המשיב להתראת פשיטת רגל.
2. הנושה היוזמת מבססת את ההתראה לפשיטת רגל על פסיקתא, שניתנה על ידי כב' הרשמת ש. פומרנץ בת"א 4939/08 ביום 12/10/10, לפיו נדחתה בקשתו של המשיב לרשות להתגונן והוא חויב לשלם לנושה היוזמת את מלוא סכום התביעה, סך של 106,281.30 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.
המשיב הגיש ערעור על הפסיקתא שניתנה על ידי כב' הרשמת ש. פומרנץ, אך ערעור זה נדחה בפסק דינו של כב' השופט א. רובס בע"ר 17629-11-10 (שלום חיפה).
המשיב מיאן להשלים עם פסק דינו של כב' השופט א. רובס והגיש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי, אשר התברר בפני כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג. בפסק דין שניתן ביום 09/01/12 על ידי כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג, נקבע, כי יש מקום ליתן למשיב רשות להתגונן, בכפוף להפקדת מלוא סכום החיוב אצל הנושה היוזמת וכנגד המצאת אישור מטעם הנושה היוזמת על ביצוע ההפקדה האמורה.
המשיב לא הפקיד את מלוא הסכום, שעמד נכון ליום 15/02/12 על סך של 202,414 ש"ח, והפקיד את סכום התביעה בסך של 106,281 ש"ח, וזאת גם לאחר שבית המשפט המחוזי האריך את מועד ההפקדה בהחלטתו מיום 15/02/12.
בהחלטה מיום 05/03/12 קבע בית המשפט, כי משלא עמד המשיב בכל התנאים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הרי שפסק דינו של בית משפט השלום בעינו עומד. כן נדחתה בקשת המשיב לעיכוב ביצוע, בנימוק שהמדובר בחיוב כספי, שאין מקום לעכבו אך בשל הגשת הערעור.
מהחלטת כב' השופט י. דנציגר בבש"א 2175/12 עולה, כי המשיב הגיש בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, ובד בבד עמה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו והחלטתו של בית המשפט המחוזי.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע אף מבלי להיזקק לתגובת הנושה היוזמת וציין, כי המדובר בחיוב כספי והנטייה היא שלא לעכב את ביצועו, אלא אם כן למשל, הוכחה הכבדה משמעותית על השבת הכספים, ככל שיתקבל הערעור.
בית המשפט העליון ציין, כי לא נטען על ידי המשיב, כי אם יזכה בהגנתו לא יוכל להיפרע מהנושה היוזמת, ואף לא הונחה על ידו התשתית העובדתית לכך שאין ביכולתו להפקיד בידי הנושה היוזמת את מלוא הסכום בו חויב בפסק דינו של בית משפט השלום או כי יהיה עליו לממש נכסים בכדי לעמוד בהפקדת מלוא הסכום. בית המשפט העליון הוסיף וציין, כי אם יפקיד המשיב את מלוא סכום החיוב, יימנעו ממילא מהמשיב השלכותיהם של הליכי הפש"ר שננקטו כנגדו.
3. המשיב מתנגד להתראת פשיטת הרגל וטוען, כי קיים בינו ובין הנושה היוזמת סכסוך ממושך, הקשור להוצאות פיתוח וסלילת כביש רחוב הצבעוני. המשיב מציין, כי אמנם הבקשה למתן רשות להגן, שהוגשה על ידו, בין היתר, בטענת קיזוז סכומים שלטענתו מגיעים לו מהנושה היוזמת, נדחתה, ואולם סוגיה זו עומדת לפתחו של בית המשפט העליון, שעה שמשיב הגיש בקשת רשות ערעור וכן בקשה להארכת המועד להגשת רשות ערעור על פסק דינה של כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג.
המשיב הוסיף וטען, כי הנושה היוזמת פתחה בהליכי פשיטת רגל נגדו בחוסר תום לב ומתוך רצון להפעיל עליו לחץ, בהיותו עורך דין, ועל מנת להימנע מלברר את טענות הקיזוז וההסברים שדרש לקבל על גובה החיוב בהוצאות הפיתוח.
4. הנושה היוזמת מתנגדת לעמדת המשיב. לטענתה, על בית המשפט להתעלם מטענות המשיב, כפי שפורטו בתצהיר נוסף שהוגש על ידו ולאחר חלוף המועד להגשת התנגדות. הנושה היוזמת הוסיפה וטענה, כי יש גם מקום לדחות את טענותיו של המשיב לגוף העניין, שכן לצורך סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), פסק דין נשוא התראת פשיטת הרגל, שהינו פסיקתא מיום 12/10/10, אשר ניתנה על ידי כב' הרשמת ש. פומרנץ, ומשלא הגיש המשיב כל בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, רשאית הנושה היוזמת לנקוט כנגד החייב בכל אמצעי אכיפה משפטיים.
עוד טענה הנושה היוזמת, כי כלל טענות החייב אינן עומדות בהוראת סעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע במפורש מהן הטענות שחייב יכול להעלות במסגרת התנגדותו להתראת פשיטת רגל.
הנושה היוזמת הוסיפה וציינה, כי על מנת לכפור בחוב על בסיסו ניתנה התראת פשיטת הרגל, על החייב להראות שיש לו תביעה שכנגד אמיתית ומבוססת ולא די בהעלאת טענות בעלמא. בהקשר זה נטען על ידי הנושה היוזמת, כי החייב לא הראה כי יש בידיו תביעה שכנגד ממשית ומוגדרת ו/או טענות קיזוז של ממש.
5. המשיב העלה במסגרת הבקשה את הטענה, לפיה פסק הדין נשוא ההתראה אינו פסק דין חלוט. לא ניתן לקבל טענה זו של המשיב. לצורך הוראת סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל, הפסיקתא שניתנה על ידי כב' הרשמת ש. פומרנץ במסגרת ת"א 4939/08, לאחר שנדחתה בקשת המשיב למתן רשות להתגונן, הינה בבחינת פסק דין חלוט. המשיב אמנם הגיש ערעור על החלטת כב' הרשמת פומרנץ, אולם ערעור זה נדחה כאמור על ידי כב' השופט א. רובס בע"ר 17629-11-10, ואף הערעור שהוגש על ידו והתברר בפני כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג, נדחה בהחלטה מיום 05/03/12, ולאחר שהמשיב לא הפקיד את מלוא סכום החיוב אצל הנושה היוזמת, כעולה מפסק דינה של כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג, מיום 15/02/12.
המשיב הגיש אמנם בקשה להארכת מועד להגשת בקשות רשות ערעור על פסק דינה של כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג, ולטענתו אף בקשת רשות ערעור, ואולם בקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה על ידו לכב' סגנית הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג, ולבית המשפט העליון, נדחו. כב' השופט י. דנציגר התייחס בהחלטתו מיום 18/03/12 לטענתו של המשיב, ובכלל זה לנזק שהליך הפש"ר עשוי להסב למשיב, וציין כדלקמן:
"על אף ניסיונו של המבקש לעטות את בקשתו בנימוקים חוקתיים, עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המורה על ביצוע חיוב כספי ותו לאו. כידוע, כאשר עסקינן בחיוב כספי, כמו במקרה דנן, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו אלא אם כן, למשל, תוכח הכבדה משמעותית על השבת הכספים ככל שיתקבל הערעור (ראו למשל: החלטתו של השופט מ' בייסקי בבש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172, 174 (1989)]. לא נטען כי אם יזכה המערער בהגנתו לא יוכל הוא להיפרע את כספו חזרה מהמשיבה וממילא לא הונחה תשתית ראייתית לטענה כגון דא. זאת ועוד, המבקש לא הניח במסגרת הבקשה דנן תשתית עובדתית לכך שאין ביכולתו להפקיד בידי המשיבה את מלוא הסכום בו חויב בפסק דינו של בית משפט השלום או כי יהיה עליו לממש נכסים כדי לעמוד בהפקדת מלוא הסכום. ברי כי אם יפקיד המבקש את הסכום ממילא ימנע מהשלכותיהם של הליכי הפש"ר שננקטו כנגדו".
בית המשפט העליון, ברע"א 8746/01,
אהרן שרון נ' עיזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל, פ"ד נו(6), 448, דן בטענה דומה, שנטענה על ידי המשיב, ובמסגרתה נטען, כי הימצאותו של פסק דין בשלב הערעור משמעותה כי פסק הדין אינו חלוט לצורך סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון, שקבע כדלקמן:
"ברי אפוא כי הפירוש המוצע על-ידי המבקש שלפיו פסק-דין חלוט לצורך סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל הינו אך ורק פסק-דין שאין עליו עוד ערעור, מנוגד לתכליתה של הוראת סעיף 3 הנ"ל. שהלוא, כידוע, מחד גיסא, כל עוד לא עוכב ביצועו של פסק-דין, אף אם המפסיד הגיש ערעור, יש לקיים את פסק-הדין גם אם המסלול שנבחר לאכיפת החיוב שבפסק-הדין הוא המסלול על-פי פקודת פשיטת הרגל. ומאידך גיסא, ככל שהחייב אמנם מצוי במצב של חדלות-פירעון, המתנה עד לסיום הליכי הערעור עלולה אך להרע את מצבו של הנושה, שממילא חשוף בהליכי פשיטת רגל - נוכח אופיים הקולקטיבי, הנדרש לחלוקת נכסיו של החייב בין כלל נושיו - לסיכון שלא ייפרע את מלוא חובו של החייב אליו. ההרעה במצבו של הנושה תתבטא, למצער, בהצטברות הפרשי ריבית והצמדה על החוב, שסיכוייו של הנושה לגבותם פוחת ככל שמצבו הכלכלי של החייב קשה. חלוף הזמן עד לבירור הערעור אף טומן בחובו סיכון טבעי להתדרדרות מצבו הכלכלי של החייב הנתון בקשיים באופן שמסת נכסיו העומדת לחלוקה בין נושיו, תקטן.