1. מונחת לפניי התנגדות להמצאת התראת פשיטת רגל, שהוגשה לאחר שביום 26.5.11 נעתרתי לבקשת המבקשות למתן התראה להמצאה של התראת פשיטת רגל כנגד החייב.
ההתראה מושתתת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 5.5.11, ת.א.
22673-07-10 (להלן: "
פסק
הדין"), אשר הורה על אכיפת פסק הדין מיום 21.10.09 שניתן על ידי בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק אשר חייב את החייב לשלם למבקשות את הסך של 6,521,721 דולר.
2. החייב הוא תושב ואזרח ארצות הברית ומתגורר דרך קבע בלוס אנג'לס. החייב הינו בעלים של 20% ממניות חברה רשומה בישראל בשם "נאמ-5 בע"מ" (להלן: "
החברה"), אשר יתר מניותיה מוחזקות בידי שלושת אחיו. החברה הייתה והינה בעלת מקרקעין שונים בישראל ובכללם בראשון לציון, בחולון, בירושלים ובתל אביב (ראה עדות שירזי בעמ' 1 שורות 18-19 לפרוטוקול). לחברה הייתה פעילות עסקית בנכסיה אלה, והיא נהגה לרכוש ולמכור קרקעות שונות, בהן השקיעה מהונה העצמי וכן באמצעות מימון בנקאי. אדגיש במיוחד כי החברה רכשה קרקע בפרויקט הידוע בשם "פארק צמרת" בתל אביב, (להלן: "
הפרויקט"), שהינו אחד ממתחמי הקרקעות היקרים במדינה ובנתה עליו מגדל מגורי יוקרה בן כ- 114 דירות. לצורך הבנייה, התקשרה החברה עם חברה קבלנית לבניין, דניה סיבוס בע"מ ועם קבלני משנה נוספים (עמ' 2 שורות 1-2 לפרוטוקול). החברה מכרה את מרבית הדירות, ונותרו בבעלותה עוד 18 דירות. בעלי החברה והחייב בכללם הם בעלי 16 דירות נוספות, אשר מתוכם לחייב זכויות ב- 3 דירות.
3. בהתנגדות החייב לבקשה להמצאת התראת פשיטת רגל, נטען כי לא התקיימו התנאים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "
פקודת פשיטת הרגל"), למשלוח התראת פשיטת הרגל. לעניין זה גורס החייב כי זכות נושה להמצאת התראת פשיטת רגל היא רק אם ההתראה מבוססת על
פסק דין חלוט
, כקבוע בסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל. הואיל והחייב הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין, אזי אין עסקינן בפסק דין חלוט, המקנה למבקשות את הזכות למשלוח התראת פשיטת רגל. טעם נוסף שביסוד ההתנגדות הינו, שהחייב אינו עונה על הגדרת אחת החלופות של "חייב" שבסעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל. מוסיף החייב וטוען כי גם אין כל טעם בהליכי פשיטת רגל נגדו, שכן היקף חובותיו עולה על רכושו והכנסותיו הצפויות, כך שלא יהיה בהם כדי להועיל למבקשות אלא רק לגרום לו למגבלת כניסה ויציאה לישראל. ההתנגדות נתמכת בתצהירו של מר דוד שירזי (להלן: "
שירזי"), בן דודו של החייב, המשמש מנכ"ל של החברה.
4. המבקשות טוענות כי דין ההתנגדות להדחות, שכן לדידן התקיימו כל התנאים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל, למשלוח התראת פשיטת רגל. בהקשר זה נטען כי אין הכרח כי פסק הדין עליו מושתתת ההתראה יהיה פסק דין סופי, כי די בכך שמדובר במי שמנהל עסקים בארץ כדי שניתן יהיה להכריז עליו כפושט רגל, וכי ככזה הוא החייב, ועוד.
5. בדיון במעמד הצדדים, נחקר שירזי על תצהירו ולאחריו נשמעו סיכומי הטענות בעל פה, מעבר להפניית הצדדים לאמור בכתבי הטענות.
6. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, שמעתי את דברי המצהיר, הגעתי לידי מסקנה כי דין ההתנגדות להדחות, ואפרט טעמיי:
7.
מעמדו של החייב כהגדרתו על פי פקודת פשיטת הרגל
מהממצאים העובדתים כמפורט לעיל, מתבקשת המסקנה כי עסקינן במי שמנהל עסקים בישראל, שכן יש לו רכוש באופן ישיר בישראל, קרי בעלות בשלוש דירות מגורים, ובצד זה, אחזקה ברבע ממניות בחברה בעלת פעילות בענף הנדל"ן.
על רקע האמור, יש לבחון האם החייב עונה על אחת החלופות הקובעות בסעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל באשר להגדרת "חייב".
יישום הנתונים של החייב שלפניי על החלופות של הגדרת "חייב" בפקודת פשיטת הרגל, מלמד כי החייב עונה על הגדרת שתיים מבין החלופות. הראשונה היא זו המנויה בסעיף 2(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל לפיה, "חייב" הוא מי אשר:
"ניהל עסקים בישראל, בעצמו או על ידי מורשה או מנהל;"
החייב הוא כאמור בעל שלוש דירות מגורים יוקרתיות, שהתקבלו בידו במסגרת פעילות עסקית של חברה שמצוייה בחלקה בבעלותו, ומשום כך יש לראותו כמי שניהל עסקים בישראל. אדגיש כי לפי החלופה האמורה, אין הכרח כי החייב עצמו הוא שינהל את העסקים, אלא די בכך שימנה אחר מטעמו שיעשה כן. החייב שלפניי אכן מינה את שירזי כמנהל העסקים של החברה, ומשכך עונה על הגדרת סעיף זה.
החייב אף עונה גם אחר החלופה שבהגדרת "חייב" אשר בסעיף 2(א)(4), לאמור:
"היה חבר בחבר בני אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל".
כאמור, החייב הינו בעלים של 20% בחברה, המנהלת עסקים בישראל ומשכך עונה, לטעמי, על הגדרת הסעיף. אציין כי לפי רישומי רשם החברות, החייב הינו דירקטור בחברה, דבר שמהווה תימוכין נוספים לפעילותו העסקית בארץ. אמנם, החייב טען כי התפטר מכהונתו זו וכי הרישום הוא פורמאלי בלבד, אך החייב בחר לא ליתן תצהיר ולא להתייצב לחקירה ומשום כך אין עיגון לטענתו זו. גם אם הייתי מקבל את טענת החייב לפיה הוא התפטר בשלב מסוים מלכהן כדירקטור בחברה, אזי די בכך שהוא ניהל עסקים בעבר בישראל כלשון סעיף 2(א)(3), כדי לבוא בגדר החלופה האמורה.
נתתי דעתי לטענת ב"כ החייב כי אין באחזקת המניות על ידי החייב בחברה כדי לענות על דרישת ניהול עסקים באמצעות החברה, אך אין בידי לקבל טעמו. המחוקק ראה להכליל בגדר "חייב" גם מי שמנהל עסקים באמצעות התאגדות, ושלל אפשרות של הסתתרות מאחורי תאגיד כפוטרת מהגדרת חייב לפי פקודת פשיטת הרגל. משכך, מי שמנהל עסקים בישראל, תחת התאגדויות שונות, חשוף לסיכון של היכללות בגדר המונח "חיייב" בפקודת פשיטת הרגל. לא למותר להדגיש כי אין מדובר בפעילות עסקית זניחה ובלתי משמעותית, שכן עסקינן בחברה שבונה פרויקט אדיר מימדים, בעל שווי של מאות מיליוני שקלים, שבוודאי עונה על הגדרת "ניהול עסקים". משכך, הטענה שמדובר בפרויקט מגורים אחד בלבד, לאו טענה היא, במיוחד בשים לב להיקף הפרויקט המדובר, שוויו ומיקומו.
8. לאור מסקנתי דנן, אינני נדרש לדון בטענות החייב לפיו לא מתקיימת הגדרת "חייב" לפי החלופות האחרות אשר בסעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל, ובכללן כי החייב היה בישראל או שהה בה בעת מעשה פשיטת הרגל. די בהתקיימות החלופות האחרות הקבועות בסעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל, עליהן הצבעתי, כדי לצאת ידי הצורך הקבוע בפקודה.