1. לפניי בקשת הנושה (בנק לאומי לישראל בע"מ) להורות, כי חוב שנוצר כלפיו בחשבון משותף לחייב ולאשתו אינו חוב בר תביעה בהליך הפש"ר, ועל כן יש להורות כי הבנק רשאי להמשיך ולגבות את החוב שנוצר בגין הלוואות שנלקחו בחשבון, וזאת מתוך הכספים המופקדים לחשבון הנ"ל.
2. מהעובדות עולה, כי מדובר בחשבון עו"ש שנפתח בבנק לאומי בשנת 2008, בסניף מעלה אדומים, כאשר את החשבון פתחה הגב' שרה אוחיון, שהיא אשת החייב. לטענת הנושה, אשת החייב ניהלה את החשבון ובשנים 2009-2010 היא לקחה שלוש הלוואת מהנושה. דברים אלה נתמכים בתצהיר שהוגש מטעם מנהלת במרכז הגבייה של הנושה וכן במסמכים בנקאיים שצורפו לתצהיר.
3. צו כינוס נכסים ניתן כנגד החייב ביום 18.10.10.
4. לטענת הנושה, החייב מעולם לא הודיע לנושה כי ניתן צו כינוס נכסים. עוד עולה מהמסמכים הבנקאיים, כי החייב היה מיופה כוח בחשבון הבנק, אולם לפני מתן צו הכינוס מעולם לא היה שותף בחשבון או הבעלים של החשבון בדרך כלשהי.
5. ביום 2.6.11, דהיינו כ-7 חודשים לאחר מתן צו הכינוס, הצטרף החייב כשותף לחשבון הבנק. הנושה טוען, כי החייב הסתיר ממנו את העובדה כי ניתן כנגדו צו כינוס נכסים, אחרת לא היה מאפשר מהלך שכזה. הנושה צירף את המסמכים המלמדים על הצטרפותו של החייב כשותף לחשבון בתאריך הנ"ל, דבר שהחייב אינו מכחיש.
6. ביום 19.12.11 התקיים דיון בבית המשפט בדבר הכרזתו של החייב כפושט רגל, לדיון התייצבו החייב ובא כוחו. בדיון טען בא כוח החייב, כי מדובר בהלוואות שנטל החייב בעצמו. מכך עולה, כי כביכול החייב נטל הלוואות מהנושה עוד טרם מתן צו הכינוס נגדו. מדובר במצג שאינו עולה בקנה אחד עם העובדות כפי שפורטו לעיל, שכן את ההלוואות נטלה אשת החייב.
7. מאחר והמידע האמור לא הוצג לפני בית המשפט בדיון הנ"ל, הורה בית המשפט לחייב לחדול מהחזר ההלוואות. יש להניח, כי אילו היה הנושה מתייצב לדיון ומציג את המסמכים שהוגשו לבית המשפט, היה נערך בירור בעניין זהותו של הלווה מהנושה.
8. לאור כל האמור, טוען הנושה כי לפי הוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "
הפקודה"), יש לקבוע כי החוב שנוצר בגין ההלוואות האמורות אינו בר תביעה במסגרת הליכי הפש"ר.
9. בסעיף 71(א) הנ"ל מוגדרים החובות שיהיו בני תביעה בהליך פשיטת הרגל, והם "
חוב וחבות קיימים או עתידיים, וודאיים או מותנים, החלים על החיי ביום מתן צו הכינוס או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו". עולה, כי יצירת החוב בגין אותן הלוואות הייתה לפני מתן צו הכינוס, אולם מי שיצר את החוב היא אשת החייב ולא החייב עצמו, ועל כן אין הוא חייב בהחזר חוב ההלוואות כלפי הנושה.
10. החייב הגיב וטען, כי מדובר בהלוואות שנטל יחד עם אשתו, וכי בקשת הנושה נובעת מכך שהנושה אינו מרוצה שניתן צו כינוס נכסים ועל כן אין הנושה יכול לפרוע את ההלוואות. לא ראיתי בתגובת החייב הסבר המניח את הדעת באשר לשינוי הפתאומי שחל בבעלות בחשבון הבנק, דהיינו כי שבעה חודשים לאחר מתן צו הכינוס מבקש לפתע החייב להצטרף ולהיות הבעלים בחשבון הבנק יחד עם אשתו. מהלך שכזה לאחר שניתן צו כינוס נכסים דורש אישור של בית המשפט. החייב לא ראה לנכון לעשות כן. כמו כן, לא טרח החייב ליידע את בית המשפט בעת הדיון בהכרזתו כפושט רגל כי כך עשה. עולה, כי החייב הטעה את בית המשפט כאשר טען כי מדובר בהלוואה שהוא נטל בעצמו. ברור כי עובדה זו אינה נכונה בעליל וחבל שכך נטען לפני בית המשפט.
11 הנאמן הגיב גם הוא לטענות הנושה. לטעמו של הנאמן, אין לקבל את עמדת הנושה משום שמדובר בחייב שנטל הלוואות ועל כן אין הוא יכול להעדיף נושים, דהיינו לאחר מתן צו הכינוס עליו להפסיק לפרוע את אותן הלוואות.
12. עוד טענו החייב והנאמן, כי מדובר בחשבון בנק שלתוכו מוכנסים משכורת החייב וקצבת הזקנה של החייב, וכמו כן נכנסים לחשבון מדי חודש הכנסות אשת החייב שהן מפנסיה ומקצבת הזקנה. לפיכך, פרעון ההלוואות מתוך אותו חשבון למעשה נעשה מתוך הסכומים הנ"ל, דהיינו מכספים שמופקדים על ידי החייב ואשתו.
13. מכל האמור עולה כי במישור העובדתי יש לקבל את עמדת הנושה, היינו: כי את ההלוואות נטלה אשת החייב, שעה שהחייב לא היה בעלים בחשבון הבנק. החייב הפך לבעלים במשותף עם אשתו כאמור כ-7 חודשים לאחר מתן צו הכינוס נגדו. החייב לא ביקש את רשות בית המשפט להפוך לבעלים של חשבון בנק. עובדות אלה לא הובאו לידיעת בית המשפט בדיון שנערך ביום 19.12.11.
14. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענות החייב והנאמן, כי מדובר בחוב של החייב כלפי הנושה. מדובר בחוב של אשת החייב כלפי הנושה.
15. יוער, כי הכנ"ר הגיב לבקשת הנושה וטען כי אם יתברר שמדובר בהלוואות שלא נטל החייב, אלא אשתו, רשאי הנושה להמשיך ולפעול ולגבות את ההלוואות מאשת החייב. כאמור, אכן כך עולה מהעובדות שהוצגו לפניי.
16. עוד עולה מדפי החשבון שהגיש הנושה, כי סך כל החזרי ההלוואות הוא סך של כ-1,300 ש"ח לחודש. מדובר בסכום נמוך יותר מהסכומים שנכנסים לחשבון הבאים מטעמה של אשת החייב, כפי שפורט לעיל. לפיכך, אין מדובר בניכוי סכומי הלוואות מתוך הכספים שנכנסים לחשבון ומקורם בחייב.
17. הצדדים גם טענו באשר לסמכות בית המשפט לשנות החלטות שניתנו במסגרת ההליך מבלי להיזקק לערעור בעניין זה. סעיף 181 לפקודה קובע, כי בית המשפט רשאי "
לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".
18. ברור, כי לאחר שבית המשפט הורה לחייב להפסיק לפרוע את ההלוואות, התבררו עובדות שלא עמדו לפני בית המשפט בשעה שהחליט כך. בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, ראוי לשנות החלטה זו ולראות בחוב ההלוואות כלפי הנושה כחוב שאינו נכלל במסגרת חובות החייב בהליך הפש"ר. מדובר בחוב של אשת החייב ישירות כלפי הנושה ועל כן אני מתיר לנושה להמשיך ולגבות את סכום ההלוואות מתוך חשבון הבנק.
19. בסוף החלטה זו מצאתי לנכון להעיר, כי התנהלות החייב, כפי שפורטה לעיל, אינה מקובלת, הן בכך שלא פנה לבית המשפט לקבל רשות להצטרף כבעלים לחשבון בנק והן בכך שלא פירט את העובדות המלאות והנכונות בדיון שנערך בבית המשפט. בשלב זה לא ראיתי מקום לנקוט עמדה או הליך כלשהו כלפי החייב. ראוי כי הנאמן והכנ"ר ישקלו עניין זה, ובמידת הצורך יבואו בבקשה מתאימה לבית המשפט, אם יראו זאת לנכון.