המבקש מצוי בהליכי פשיטת רגל מאז 08.08.07, עת ניתן לו, לבקשתו, צו כינוס.
בהתאם לדיווח שהגיש הכונ"ר, המשמש כנאמן לנכסי החייב, במסגרת הליך פשיטת הרגל עומד החייב בתשלומיו ואף מקיים אחר חובתו להגיש דוחות חודשיים.
עוד מתברר, כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל, הוגשו ואושרו כנגד החייב 6 תביעות חוב, המייצגות נשיה מאושרת בסכום של - 709,024 ש"ח, כאשר מתוך סכום זה, סך של - 21,026 ש"ח הינו חוב בדין קדימה והיתר, חוב בדין רגיל.
בפתח הדברים, ראוי לציין כי החייב הגיש בקשה להפטר, בהתאם לקבוע בסעיף 61 לפקודת פשיטת הרגל והדיון בבקשתו, נקבע בפניי ליום 11.03.13.
בעתירה שבפניי מבקש החייב- פושט הרגל, ליתן בידו אישור להמשיך בהליכים משפטיים אותם יזם והגיש במסגרת המרצת פתיחה 16834-09-11.
אין חולק כי ההיתר המבוקש, לא נתבקש מראש ואף לא בד בבד עם הגשת התובענה, אלא רק לאחר שבית המשפט, הדן בהמרצת הפתיחה, כב' השופט א. ואגו, הורה בהחלטתו מיום 23.09.11, כי המבקש לא יורשה לנהל ההליך, כל עוד לא יציג את אישורו של הנאמן בפשיטת רגל או אישורו של בית המשפט של חדלות פירעון, המתיר לחייב, פושט הרגל, לקיים ההליך.
במסגרת פקודת פשיטת רגל, ביקש המחוקק להטיל מגבלות הן על נושי החייב והן על החייב, ביחס לאפשרותם של אלו, לנקוט הליכים משפטיים מחוץ להליך פשיטת הרגל. נקבע כי בית משפט של חדלות פירעון הוא המוסמך להחליט בדבר זכותו של נושה לקיים הליך כנגד חייב מחוץ להליך פשיטת הרגל, וכך גם לגבי זכותו של חייב, לעשות כן.
המחוקק לא מנה נימוקים או מקרים בהם תינתן הרשות המבוקשת. יחד עם זאת, נראה כי הרוח הנושבת מפסיקת בית המשפט העליון באשר לסמכות זו, היא כי
"אין זה מתפקידו של בית המשפט לפשיטת רגל להגן על האינטרס של אדם הנתבע על ידי פושט רגל מחוץ להליך פשיטת הרגל." (מתוך רע"א 4822/11
ברוך ארביב נ' רחל ארביב ואח' (נבו, 13.11.11)).
יחד עם זאת, אין כלל ספק כי בית משפט לפשיטת רגל מחויב להגן על האינטרסים של הנושים והחשש כי החייב-פושט הרגל, יחויב בהוצאות משפט במסגרת הליך אותו הוא מנהל מחוץ להליך פשיטת רגל, בוודאי משפיע, ולו באופן עקיף, על זכויות הנושים, שהרי הסכום האמור, ייגרע מהכספים שאותם ניתן היה להעביר לטובת הנושים.
נראה כי נקודת הכובד מצויה באיזון שבין זכותו של פושט הרגל לגשת לערכאות, וכפי שנאמר לא אחת,
חייב המוכרז פושט רגל, איננו פסול דין וממילא, אין הוא חסר זכות גישה לערכאות.
מנגד, ניצבת זכותם של הנושים, כי משאביו הכספיים של החייב ייוחדו, רובם ככולם, לשם פירעון חובותיו של החייב.
בעניין זה קובע בית המשפט העליון כך:
"אכן, אחד מתפקידיו המרכזיים של בית המשפט לפשיטת רגל הוא להגן על האינטרסים של הנושים. בה בעת, על בית המשפט לשמור אף על עניינו של החייב, תוך מציאת האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים . . . לנושים יש אינטרס כי פושט הרגל לא יחויב בהוצאות משפט בהליכים חיצוניים, שכן הדבר עשוי לגרוע מן הכספים שיגיעו אליהם. עם זאת, לא יתכן שהאינטרס האמור של הנושים יביא לפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות של החייב. גם לחייב שהוכרז פושט רגל יש זכויות, כולל זכות הגישה לערכאות." (רע"א 4822/11, שאוזכר לעיל).
יחד עם זאת, יש לתת הדעת לכך שבפרשת
ארביב ביקש פושט הרגל, היתר להגשת תביעת גירושין נגד אשתו. בית המשפט העליון סבר, כי תביעת גירושין הנוגעת למצבו האישי של החייב, אינה עניין לנושים, אף אם מצבו האישי של החייב עשוי, בדרך כלשהי, להשפיע על האינטרסים שלהם.
כן הודגש, כי תביעת הגירושין אינה קשורה באופן ישיר לזכותם של הנושים לכיסוי החובות המגיעים להם ובהקשר זה, ראה לנכון בית המשפט העליון, מפי הנשיא, כב' השופט א. גרוניס, להוסיף ולקבוע:
"אין כל טענה, ואפילו לא רמז, כי החייב מבקש להגיש את תביעת הגירושין שלא בתום לב, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות או מתוך כוונה לפגוע בנושים."
לטעמי, מקביעות שיפוטיות אלו ניתן לדייק ולומר, כי בבוא בית משפט של פשיטת רגל לבחון בקשה של פושט רגל ליתן בידו היתר לקיים הליכים מחוץ להליך פשיטת הרגל, עליו לבחון, בין היתר, את תום לבו של פושט הרגל ביחס להליך שהוא מבקש היתר לגביו, האפשרות כי ההליך המבוקש מהווה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות, לצד האפשרות כי תכלית ההליך מכוונת לפגוע בנושיו של החייב.
בענייננו, החייב טוען, ושב וטוען, כי אין לו זכויות בנכס מושא המרצת הפתיחה וכי כל מטרת ההליך הינה הגנה על אינטרס הציבור זאת, לצד האפשרות כי אם אכן יקבע בית משפט מוסמך כי הקצאת המקרקעין שנעשתה בשעתו לטובת המשיבה מס' 2, דינה להתבטל - כי אז יוכל החייב, פושט הרגל, להתמודד על רכישת הזכויות בקרקע, במסגרת מכרז שיקויים.
אלא מאי? ההליך שפושט הרגל מבקש היתר לקיומו, בא לעולם בעקבות פסק-דין חלוט של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, במסגרת ע"א 1013/09, אשר קבע כי לפושט הרגל אין זכויות של דיירות מוגנת לגבי המבנה, זאת לצד קביעה שיפוטית כי המבקש כשל להציג רישיון עסק עדכני ואף קבלות על תשלום דמי שכירות, כך שקמה עילה לפינויו מן הנכס, אף אם היה דייר מוגן בו.