מונחת בפני בקשתה של חברת אם.אל.גי השקעות בע"מ (להלן: המבקשת), להתיר לה להמשיך בתביעה כנגד החייב פושט הרגל מר בכשי רונן (להלן: החייב). אין מחלוקת, כי המועדים הרלוונטיים להתגבשות עילת התביעה (בין אם יש בה ממש ובין אם לאו) התגבשו בשנים 2009-2010,
לאחר צו הכינוס
שניתן בשנת 2006.
יוצא, אם כן, כי על-פניו אין ולא יכול להיות ספק כי תביעת המבקשת
אינה ברת-הוכחה בהליכי תביעת חוב, ועל כך מבססת המבקשת חלק ניכר מטענותיה.
הנאמן, לעומת זאת, מבסס טיעונו על העובדה כי פרוץ הסכסוך בין החייב למבקשת חשף אגב-אורחא את העובדה, כי החייב מנהל עסקים ענפים "מתחת לאפם" של הגורמים נשוא פשיטת הרגל, ובאורח אשר שם הלכה למעשה את הוראות הפקודה לחוכא ואיתלולא. הנאמן קובל על העובדה, כי המבקשת אינה ממהרת, ולמעשה אף מסרבת לחשוף בפניו מידע, באורח אשר מעלה חשדות בדבר יחסיה עם החייב, ושמא אף חששות כי היא ביצעה או מבקשת לבצע גביה עצמית אסורה. המבקשת, מצידה, טוענת כי כבר העבירה חומר לנאמן, אולם אין כל דין המחייב אותה לשמש "סוכנות חקירות" מטעמו.
1. נקודת המוצא של הדיון המשפטי, בענייננו, הינה כי בנסיבות המקרה, אין מדובר במקרה ה"רגיל" של בקשה להיתר תביעה לפי סעיף סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל או סעיף 267 לפקודת החברות, בו חל הכלל כי בדרך-כלל יתועלו רוב התביעות לדיון בפני בעל התפקיד, ורק בנסיבות חריגות יותר להביאן לערכאה חיצונית. במצב דברים כזה, עשוי לעיתים להיות משקל ניכר לתום-לב דיוני ושיתוף פעולה של הנושה עם בעל התפקיד. זאת, בעיקר מקום בו כפות המאזניים בין השיקולים הסותרים נראות מאוזנות.
לא כזה הוא המקרה הנוכחי, בו נקודת המוצא היא כי עסקינן בחוב נטען שנוצר בניגוד לדין,
במהלך פשיטת הרגל
. אי לכך, אין הוא יכול להידון מניה וביה בתור תביעת חוב. מנגד, ראוי לציין כי הדין מגביל ממילא את זכויות הנושה המאוחר, באשר
אין הוא יכול לנהל הליכי גביה כל עוד פשיטת הרגל ה"ראשונה" נמשכת, וזאת באשר נכסי החייב כולם מוקנים מניה וביה לנאמן, לשם חלוקתם בין נושי פשיטת הרגל הראשונה (ומאידך, הפטר החייב אינו פוטר אותו מן החובות ל'נושי תקופת פשיטת הרגל', וזאת שלא בכדי).
2. התוצאה הינה, כי סירוב לבקשת היתר התביעה שבפני, אין משמעה העדפת דרך בירור אחת על פני אחרת, אלא
שלילת עצם זכות הגישה של המבקשת לערכאות, על כל המשתמע מכך. זאת, כאשר אין לשכוח כי עניין לנו בזכות יסוד אשר הוכרה כבעלת מעמד חוקתי. אי לכך, קשה עלי ניסיונו של הנאמן - אף אם מסיבות שנקל להבינן - "לסחור" בזכות התביעה של המבקשת, ולהתנותה בתנאים שאינם נוגעים להגנה גרידא על קופת הנושים מחשיפה להוצאות.
3. המסקנה הינה, כי חרף אי הנחת הרב שמעלה חלק מהתנהלות המבקשת, לא ניתן לחסום אותה מהגשת תביעה (זאת, להבדיל מהליכי גביה, בעניינם היא נדחית מפני הנאמן ואינה יכולה לפעול בהליך נפרד בלא רשותו).
עם זאת, אין פירוש הדברים כי הנאמן נאלץ לצאת בלא כלום, כאשר "ידיו על ראשו". לרשות הנאמן עומדות, הלכה למעשה, שתי אופציות פעולה, אשר הוא יכול לבחור באחת מהן, ושמא אף בשתיהן גם יחד
א.
האחת:
שימוש בסמכויות החקירה הגורפות ומרחיקות הלכת המסורות לו מכוח הוראות פשיטת הרגל, ואשר כלל אינן תלויות בשאלה, האם המבקשת תובעת את החייב, אם לאו. נוכח העובדה, כי אין ספק כי המבקשת עשתה עסקים עם החייב בתקופת היותו פושט רגל, והיא מוחזקת כמי שיש בידה, במובהק, מידע על עסקי החייב, הרי שהנאמן רשאי לזמן את מנהלי המבקשת או גורמים אחרים הקשורים בה לחקירה, ולחייבם להביא מסמכים שידרוש. זאת, כאשר בעניין זה, באורח דומה לדין החל לפי סעיף 288 לפקודת החברות, הרי שאפשרויות הסירוב וטענות הנגד המוכרות בדין בעניין זה הינן מצומצמות מאד; אי שיתוף פעולה, במצב דברים כזה, יכול להגיע עד כדי בזיון בית המשפט, על כל המשתמע מכך.
ב.
האחרת:
בקשה להצטרף כצד להליך האזרחי שתנהל המבקשת כנגד החייב. זאת, כאשר אין כל מניעה כי בית משפט זה יתנה את עצם הרשות של המבקשת לתבוע בערכאה חיצונית בהתחייבות שלא להערים קשיים או להתנגד לצירוף זה. במסגרת זו, יוכל הנאמן לבדוק ולהיות חשוף לכל המידע שיתגלה אגב התביעה על עסקי המבקשת והחייב.
4. סוף דבר; בכפוף לשתי האופציות דנן העומדות בפני הנאמן, ולחובת המבקשת שלא לנסות להכשיל או למנוע שימוש באופציה השנייה, במידה וירצה הנאמן לנקוט בה, הרי שאין מנוס מקבלת הבקשה.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.