הרקע לבקשה
1. בפני בקשת הנאמן על נכסי החייב אלון מוסאיוף, המכהן כיום כנאמן על הסדר הנושים של החייב, למתן הוראות שונות שמטרתן להביא לאכיפה ולביצוע של שני הסכמים העומדים ביסודו של הסדר הנושים שאושר על ידי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) ביום 19.03.09 (בבש"א 5360/08 בתיק זה, להלן: "הסדר הנושים").
2. הרקע לבקשה מורכב קמעה וכדי שעיני הקורא תרוצנה בהחלטה, אתן מספר מילות רקע למחלוקת שזה עתה התגלעה בין הצדדים.
3. כנגד החייב ניתן צו כינוס ביום 3.10.99 וביום 19.6.00 הוא הוכרז פושט רגל. כנגד החייב הוגשו כ-120 תביעות חוב בהיקף מצטבר של כ-60,000,000 ש"ח.
4. סבו של החייב, מר שלמה מוסאיוף ז"ל, נמנה בשעתו בין וותיקי העדה הבוכרית בירושלים (להלן: "הסבא"). בבעלות הסבא היה מתחם של חנויות ודירות בשכונת הבוכרים בירושלים בשטח של כארבעה דונם (חלקה 105 בגוש 30085; חלקה 242 בגוש 30086; וחלקה 166 בגוש 30087, להלן: "הנכס"). חלק גדול של החנויות והדירות בנכס הוחזקו על ידי דיירים מוגנים. הסבא ציווה את רכושו ליורשיו, אך בד בבד יצר הקדש אשר כלל את הנכס ונכסים אחרים שהיו בבעלותו (להלן: "ההקדש"). במועד תחילת הליך פשיטת הרגל כנגד החייב, היו רשומות על שמו של החייב בלשכת רישום המקרקעין 1/12 מזכויות הבעלות בנכס, אך החייב טען כי הוא זכאי ל-25% מהזכויות, 50% מהן שייכות לבנו, שמואל (משיב 7), ויתרת הזכויות בשיעור 25% שייכת לבני משפחתו האחרים. ברם, הנאמן חקר ומצא כי למרות רישום מחצית הזכויות בנכס על שם בנו של החייב, הבעלים האמיתי של זכויות הבן הוא החייב עצמו. כן מצא כי ההקדש אינו בר-תוקף וכי על חלק מהנכס (חלקה 105 בגוש 30085) הרשום על שם הבן שמואל רבצה משכנתא לטובת מר יואל הגין, משיב 1 (להלן: "יואל"), בשל הלוואה שנתן יואל לחייב. משכך, פנה הנאמן לבית משפט זה (במסגרת ה"פ 1289/02) בעתירה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר שזכויות הבן שמואל שייכות לחייב; שההקדש בטל; וכי המשכנתא שהעניק החייב ליואל בטלה. בסופו של יום, ביום 27.7.06 ניתן פסק דין בו נתקבלו שתי עתירותיו הראשונות של הנאמן, אך נדחתה הבקשה להצהיר על בטלות המשכנתא ליואל. כל מי שזכויותיו נפגעו מפסק הדין האמור הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8613/06; ע"א 8584/06; ע"א 8665/06; ע"א 8697/06; וע"א 8644/06). הנאמן הלין על אי ביטול המשכנתא. החייב ובני משפחתו, והנאמן על ההקדש, עו"ד י' רבינוביץ' (להלן: "נאמן ההקדש") הלינו על ביטול ההקדש. ובנו של החייב שמואל הלין על כך שנקבע כי אביו הוא בעל הזכויות ב-50% מהנכס ולא הוא.
5. בד בבד, ובמקביל להליכי הערעור בבית המשפט העליון, הסדר הנושים של החייב החל לרקום עור וגידים. הסדר זה היה דו-שלבי. בשלב הראשון נחתם הסכם ביום 9.12.08 עליו חתמו הנאמן, מר צבי וייצמן (משיב 6, להלן: "וייצמן") ונאמן ההקדש (להלן: "הסכם וייצמן"). נוכח העובדה שבמועד חתימת הסכם זה, טרם ידעו הצדדים מה יעלה בתוצאות הערעור, התחייבותו של וייצמן הייתה תלויית תוצאות הערעור. נקבע, אפוא, כי במידה והערעור יתקבל וייקבע כי ההקדש יוותר על כנו, מר וייצמן ישלם לקופת ההסדר 3,000,000$. מאידך, במידה והערעור יידחה, הוא ישלם סכום שבין 2,650,000$ לבין 3,000,000$. בתמורה להתחייבות זו, הסכים הנאמן לחדול מהתנגדותו לתוקפו של ההקדש. בד בבד עם החתימה על הסכם וייצמן, התקשר וייצמן עם נאמן ההקדש בהסכם פינוי, בו ניתנה לוייצמן הזכות לממש את זכויות הבנייה בנכסי ההקדש ולמכור את הזכויות בנכסים שייבנו בדיירות מוגנת. יצוין כי בהסכם וייצמן נקבע (סעיף 13) כי תוקפו הותנה באישור בית משפט זה כבית משפט לפשיטת רגל ושל בית הדין הרבני המוסמך בענייני הקדשות במועד יצירת ההקדש. עד היום, שילם וייצמן לקופת ההסדר ועל חשבון התחייבותו סך של 1,000,000$.
6. השלב השני של ההסדר היה הזרמה נוספת של כספים מטעם החייב עד לסכום כולל של 25,590,000 ש"ח. משמעות הדבר, אפוא, כי "הסכם וייצמן" היווה נדבך מרכזי בהסדר הנושים במסגרתו התחייב וייצמן לשלם סכום השווה ל- 44.5% מסך כל כספי הסדר הנושים.
7. הנדבך הנוסף עליו הושתת ההסדר, היה הסכם הפשרה בהליכי הערעור בבית המשפט העליון. ואכן, נוכח ההסכמות שבהסכם וייצמן, והסכם הנושים אשר אושר, כאמור, ביום 19.3.09, הגיעו כל הצדדים להתדיינות בבית המשפט העליון לכלל הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). על הסכם הפשרה חתמו הצדדים לערעורים השונים שהוגשו, בכללם: הנאמן, משיבים 1, 3 ו-5 (להלן: יואל, אורי, ונתן) ונאמן ההקדש. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים, בין היתר, במה שקשור לענייננו כך:
(א) ההקדש הוקם כדין והינו שריר וקיים, זאת תוך וויתור על כל טענות הנאמן לבטלותו וטענות כלפי נאמן ההקדש ואלו שקדמו לו בתפקיד זה;
(ב) בית הדין הרבני הוא המוסמך הבלעדי לדון ביצירתו ובהנהלתו הפנימית של ההקדש;
(ג) יואל ימחק את המשכנתא והערת האזהרה הרשומות לטובתו לגבי הזכויות הרשומות על שמו של שמואל (משיב 7) בחלקה 105 בגוש 30085 תמורת הפקדה בסך של 350,000$ מתוך קופת הסדר הנושים;
(ד) בשל המחלוקת שהייתה בין יואל לרעייתו, הגב' טפת הגין (משיבה 2, להלן: "טפת"), הנמצאים בהליכי גירושין, הוסכם כי ההפקדה דלעיל בסך 350,000$ תוחזק בנאמנות עד לקבלת הסכמה חתומה של טפת להעברת תשלום זה לידי יואל.
(ה) אורי, נתן ויואל התחייבו למכור לשמואל את חלקיהם בנכס בהתאם למנגנון שמאות שנקבע.
הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון ביום 15.04.10, וביום 7.01.09 נתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים צו המאשר את הסכם וייצמן והסכם הפינוי שצורף לו.
8. יוצא, אפוא, כי שלושת ההסכמים, הסכם וייצמן (מיום 9.12.08), הסדר הנושים (שאושר ביום 19.3.09) והסכם הפשרה (מיום 15.4.10) מהווים מקשה אחת ועם חתימת הסכם הפשרה בבית המשפט העליון נדמה היה, כי בכך נסתיימו תלאות הדרך. ברם, מחשבה אחרת הייתה לאורי, נתן, ויוסף (משיב 4). אורי ונתן, כך מתוך כותרת כתבי בית הדין שהוגשו לבית הדין, פנו לבית הדין הרבני האזורי ולבית הדין הרבני הגדול כנגד נאמן ההקדש והובילו למתן צווים על ידי בית הדין הרבני האזורי ביום 23.03.11 וביום 25.05.11 בהם ציווה בית הדין על הקפאת ביצוע הסכם וייצמן והסכם הפשרה. טענתם הייתה כי הסכמים אלו אינם לטובת ההקדש. לא ברור מי מהם הוא זה שפנה לבית הדין, שכן בא-כוחם, עו"ד אבנר סאלם, פעם טען כי הוא מייצג אך את יוסף (פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי מיום 24.03.11) ופעם טען כי הוא מייצג את כל השלושה (פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי מיום 29.05.11). למפרע נתברר מתוך תגובתו של נתן לבית משפט זה (להלן), כי הפנייה בשמו לבית הדין הרבני לא הייתה כלל על דעתו, וכי היו אלו אורי ויוסף (ויואל) שיזמו את הפנייה לבית הדין. אורי ויוסף ייקראו, אפוא, להלן: "המשיבים").
טענות המשיבים כנגד הסכם וייצמן
9. עיון בכתבי בית הדין בבית הדין הרבני שצורפו לבקשת הנאמן מלמד בקליפת האגוז כי טענותיהם של המשיבים כנגד הסכם וייצמן היו בכך שחלקו של ההקדש (היינו חלקם שלהם) לעומת חלקו של החייב בפירות ההסכם היה קטן. לטענתם, שלושת מיליוני הדולר בהם זכה החייב לפי ההסכם עולים בערכם על 16 החדרים שיוחדו להקדש לפי ההסכם. מדובר למעשה בעסקת קומבינציה בתנאים נחותים מאוד שאינם עולים לתנאי השוק. הם הדגישו את קיפוחם בהסכם בהצביעם על כך שהם הנהנים בלפחות שליש מפירות ההקדש לעומת החייב הנהנה רק ב-1/9 ממנו. עוד הלינו על המעמד לו זכה וייצמן כיזם בהסכם הפינוי שנחתם כאמור בעקבות ההסכם, בו הופך וייצמן ל"דייר מוגן במעמד מיוחד בנכסי ההקדש בכל חלקיו", בין היתר בכך שהדיירים המוגנים שיבואו במקומו יחתמו על הסכמי הדיירות מולו ולא על ידי ההקדש. בעת העברות אלו לדיירים המוגנים הבאים גם לא ישולם דמי מפתח על ידי וייצמן. ויצוין כי טענות אלו של המשיבים גם נטענו על ידם בהתנגדותם שהוגשה לפני בית המשפט זה. אם כי, בניגוד לאמור בבית הדין הרבני, כאן טענו המשיבים כי החייב נהנה מ-41.6% עד ל-66% מפירות ההקדש ולא אך ל-1/9, כאמור.
טענות הנאמן
10. בקשה זו הוגשה על ידי הנאמן כששני ראשים לה. הראשון, כנגד הפעולות שנקטו המשיבים בבית הדין, במסגרתן ניתנו על ידי בית הדין צווים המורים הלכה למעשה על הקפאת ביצועם של הסכם וייצמן והסכם הפשרה. לטענת הנאמן, הפעולות שנקטו המשיבים נעשו שלא בתום לב וגובלות בביזיון בית המשפט, והצווים שניתנו על ידי בית הדין ניתנו בחוסר סמכות. הראש השני, הוא כנגד חוסר המעש של יואל אשר אינו מיוצג עוד על ידי עורכי הדין שייצגו אותו בעבר וכפועל יוצא מכך הוא מונע את המשך ביצוע הסדר הנושים. לדברי הנאמן, אפוא, הפעולות שנקטו המשיבים וחוסר המעש של יואל עלולות למוטט את הסדר הנושים שהושג בעמל רב ולהוביל לכך שנושיו הרבים של החייב הממתינים לקבלת דיבידנד בגין חובם המגיע לכדי עשרות מיליוני שקלים ייאלצו להמתין עוד שנים רבות לחלוקת דיבידנד, ואולי אף ימתינו לחלוקתו לשווא.