זוהי בקשתם של מנהליה המיוחדים של פושטת הרגל כב' רחל סופג-סייג, לחייב את בנק דיסקונט וכונס הנכסים, שמונה מטעמו, לשלם לידם הפרשים, בגין ירידת ערך של סכום כספי נכבד שהוחזק בידי הבנק והכונס במשך שנים. זאת, כאשר חלק מהתקופה נעשה הדבר, לכאורה, בניגוד למספר החלטות של ערכאות שונות.
אין ספק כי לא מדובר בתביעת השבה גרידא, שכן
אין מחלוקת שהסכום עצמו, על פירותיו, הועבר בסופו של יום לידי המנהלים המיוחדים. הבקשה שבפני מלינה, בעיקרם של דברים, על האורח בו החזיק הכונס המשיב את הסכום - הצמדה לדולר בלבד - דבר שלשיטת המבקשים מהווה התרשלות חמורה, בלא לטרוח לבקש מראש ההוצאה לפועל הוראות מתאימות, ולאורך זמן.
המשיבים, בתגובה עבת-כרס שהגישו, עותרים למחוק את הבקשה על הסף משלל טעמים, ביניהם העדר יריבות ושיהוי, ולחלופין לגופה, נוכח היותה מבוססת, לשיטתם על "חוכמה בדיעבד" מצד המנהלים המיוחדים.
1. נקודת המוצא של הדיון, הינה כי הבקשה שבפני,
איננה תביעה להשבה של נכס או פירותיו, אשר היא בקשה שעשויה היתה להיות פשוטה וברורה יחסית, נוכח ההחלטות הקודמות בעניין. אלא, שהכספים עצמם כבר הושבו, ועל כך אין המבקשים חולקים. יוצא, כי נהפוך את העניין ככל שנהפוך, הרי אין מנוס מן המסקנה, כי עסקינן בתביעה
בעלת מאפיינים נזיקיים בולטים, ואשר עילתה הלכה למעשה הינה
רשלנות נטענת מצד כונס נכסים בהוצאה לפועל, ושמא אף הפרת כללים וחובות חקוקות, בכל הנוגע לאורח אחזקת כספים.
נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש; אין עסקינן בויכוח גרידא על ריבית והצמדה, אלא בשאלה אחרת לגמרי, אשר תוצאתה כלפי כונס הנכסים - היה ותתקבל הבקשה, הינה קשה ביותר.
אכן; אין עסקינן בהכרח בהגשת תביעה לאחריות אישית שעניינה "שליחת יד" בכיס העושר הפרטי של הכונס. אלא, שאף אם מדובר בתביעה כנגד הכונס במסגרת תפקידו - קרי, כנגד קופת הכינוס והבנק שנהנה ממנה, הרי אין להתעלם מן המימד האישי במובהק שיש לה בכל הנוגע למשיב, אישית; זאת, בין אם רוצים בכך המנהלים המיוחדים ובין אם שאינם רוצים.
2. אמנם, בלא שאקבע מסמרות בעניין, עולה יותר מרושם גרידא כי כמה מן הטענות כנגד הכונס המשיב נראות מבוססות לכאורה. אכן, מן המסכת העובדתית (אף זו שאינה שנויה במחלוקת) עולות תמיהות רבות בכל הנוגע להתנהלות הבנק והכונס לכל אורך הדרך, ועל חלקן כבר ניתנה הדעת בהחלטות שיפוטיות - הן של כב' השופט שוחט, והן החלטתי שלי בבקשה 9. אלא, שהתרשמות ראשונית וכללית של בית המשפט לחוד, והשתת אחריות נזיקית לחוד; ובוודאי שהאחרונה אינה יכולה להיות מוטלת אך בשל התרשמות.
3. זאת ועוד; בנסיבות המקרה, אין מנוס מלהעיר כי חלק ניכר מטענות הסף שמעלים המשיבים, טוב היה להם אלמלא הועלו כלל ועיקר. כך למשל, טענת השיהוי, שאין לה בסעס כלשהו, בנסיבות המקרה: המנהלים המיוחדים הגישו את הבקשה מעט יותר משנה לאחר שהתמנו לתפקידם, וזאת כאשר עסקינן באחד מתיקי פשיטת הרגל הסבוכים ביותר שנוהלו בבית משפט זה, כאשר החייבת לא רק שאינה משתפת פעולה, אלא עושה לא אחת כל שביכולתה כדי להקשות עליהם ולסבך את הדברים; בין כך ובין כך עצם החזרת הכספים - שבלעדיה ממילא לא ניתן היה להעלות את השאלה שבפני היום, הצריכה הגשת בקשה מצידם ומאבק משפטי מול בנק דיסקונט והכונס.
זאת ועוד; לא ברור כלל ועניין הכיצד שינו הכונס והבנק את מצבם לרעה בשל חלוף הזמן, וזאת אף בלא להתייחס לשנים בהם החזיקו בכספים, לכאורה, בלא צורך, וחלק מן הזמן אף בניגוד להחלטות שיפוטיות.
4. זאת ואף זאת; אף בטענת העדר היריבות איני מוצאת ממש. עניין לנו בכספים, אשר לא בכדי נפסק כי למנהלים המיוחדים זכות להחזיק בהם, וזאת באשר לחייבת בנעליה הם פועלים טענות טובות בכל הנוגע לזכאותה לכספים. זאת, בלא צורך להכביר מילים על ממצאי בית המשפט בכל הנוגע להתנהלותו של מר בין והחברות מטעמו. בלא כל צורך לקבוע מסמרות אגב אורחא בעניין הכספים, הרי פשיטא הוא כי כאשר מתמנה כונס להחזיק כספים השייכים לחברה - בין אם הם שנויים במחלוקת ובין אם לאו - הרי שחלה עליו ממילא חובת זהירות ואחריות כלפי החברה, ואלו הזכאים להנות מכספיה. שהרי, אין מדובר בחובת זהירות נוספת ומיוחדת, אלא בנגזרת של
אותה חובה בסיסית החלה על כל בעל תפקיד בעניין הכספים אותם הוא מחזיק, שככל שהיא יפה כלפי הבעלים לכאורה, כך היא יפה כלפי מי שבית משפט ימצא כי הוא זכאי להכנס לנעליו בעניין אותם כספים. החלטה אחרת, תרוקן במידה רבה את חובת הזהירות מתוכן, קל וחומר מקום בו מתגלה כי החברה המחזיקה בכספים רשמית היא "כלי ריק" וחסר פעילות. היתכן כי במקרה כזה, לא תחול על הכונס חובת זהירות ממשית כלשהי, והוא יוכל לעשות בכספים כראות עיניו? למשיבים פתרונים.
אלא, שחרף התחושה הלא נוחה שעולה מהתנהלות המשיבים, הרי שאותו צירוף בין שאלה שהמימד הדומיננטי בה - עובדתית ומשפטית גם יחד - הוא נזיקי; לבין המשמעות מרחיקת הלכת של קבלת התביעה בכל הנוגע להתנהלותו של עו"ד לורך, משתלבים יחדיו. כך שהם מביאים למסקנה שחרף העובדה, כי יתכן ומסת העובדות לבירור קטנה בהרבה מכפי שטוענים המשיבים, הרי שספק אם ראוי בנסיבות המקרה לברר את העניין על דרך "בקשה למתן הוראות", להבדיל מתביעה נזיקית "לפי הספר". מסגרת זו, היא-היא המתאימה לבירור מדוקדק של מימדי חובת הזהירות שחלה על כונס בהוצאה לפועל, והאם מימדיה על-פי דין מצדיקים הכרזתו כרשלן או כמפר חובה חקוקה מקום בו החזיק את הפקדון באורח דולרי "טהור", באורח שנטען לגביו כי אינו עולה בקנה אחד עם הכללים המנחים. זאת ועוד; במסגרת אותו דיון, יהיה אף מקום לברר, עד כמה, אם בכלל, חלה על החייבת (טרם הקלעותה לחדלות פרעון) חובת הקטנת הנזק, ועד כמה העובדה כי טענותיה התמקדו בעיקר בדרישת זכאותה לסכום במכלול, מהוות עמידה או אי עמידה באותו נטל.
5. אכן, מודעת אני היטב לכך כי תוצאה זו תכביד על המנהלים המיוחדים ותאריך את דרכם אל סעד, שיתכן מאד כי הם זכאים לו, או למצער למקצתו; אלא שבאיזון האינטרסים מול אופי התביעה וחומרת פגיעתה האפשרית במשיב, דין השיקול האחרון לגבור; ואין באי-הנחת שחש בית המשפט בעניין התנהלותו של הכונס בכדי להפוך "יש מאין" את הדין בעניין זה.
אי לכך, ובלא בלב קל, מצאתי כי אין מנוס מדחיית הבקשה בנוסחה זה.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.