החלטה בתיק פש"ר 1381-09

עניינה של המחלוקת המונחת בפני, הינו חלק ממהלך דברים בתיק, וליתר דיוק שני תיקים סבוכים של פשיטת רגל, המעלים שורה של תמיהות והתנהלות שהיא חריגה לכאורה בעיקר, אך לא רק, מטעם החייבים פושטי הרגל. מר אריה בין וגב' רחל סופר-סייג, אשר בעבר נקשרו ביניהם קשרי עסקים הקשורים לחברת מצפה ארסוף בע"מ, הסתכסכו והעלו טענות סותרות בדבר הזכאות לסכומים כספיים ניכרים. ביני לביני, נקלעו שני הצדדים, הן מר בין והן בגב. סופר, להליכי חדלות פירעון.

אעיר כבר עתה; עניין לנו בתיקי חדלות פירעון, אשר "יחודם" לא רק במורכבות השאלות העומדות על הפרק, כמו גם בתחכום המיוחס לחייבים ובאי-שיתוף הפעולה עם בית המשפט (מצב דברים אשר, למרבה הצער, קשה לכנותו חריג בכל הנוגע לחייבים מתוחכמים ובעלי אמצעים), אלא אף בשורת תמיהות החורגת מהתנהלות החייבים. כך למשל;

א.         חובה הנטען של גב' סופר לעו"ד צברי, אשר תפח (והדבר אושר בהחלטת בורר!) מחוב צנוע יחסית לחוב בסך טריליוני שקלים - קרי, חוב אשר ספק אם תקציבה של מדינה, עשירה ככל שתהא, יכול היה לעמוד בו או לשלמו;

ב.         תביעות חוב אשר חלקן תלויות ועומדות שנים;

ג.          תמיהה רבתי בכל הנוגע להתנהלותו והיקף פעילותו וידיעתו של הנאמן שמונה בפשיטת הרגל של מר בין. זאת כאשר עולות טענות כי החייב עושה כחפצו, יוצא ובא מן הארץ באין מפריע (ואף צו עיכוב היציאה העומד כנגדו, ניתן בעניין זה ניתן בערכאה אזרחית, ולא בבית המשפט של חדלות פירעון),

ד.         החייב אינו משלם תשלומים חודשיים

ה.         החייב אינו מגיש דוחות. לעניין זה, הרי חרף טענת הנאמן כי ביצע חקירות והגיש דוחות, הסתבר כי עד שלב מאוחר, לשיטתו, כלל "לא הכיר" את גב' רחל סופר-סייג, שטענה לנשיה בהיקף עצום בחייב וממילא קשורה קשר הדוק לעסקיו בעבר, ושמא לנסיבות קריסתו; כלל לא ברור כיצד נהג, הנאמן, ומדוע טרם הכריע בתביעות החוב שהוגשו כנגד החייב.

              זאת ועוד; במוקד התיק, עומדת מחלוקת תהומית בין החייבים, על הזכאות לסכום בסך מיליוני   שקלים המופקד לעת עתה בנאמנות. בעניין זה, זכה החייב - באורח חריג - להיתר לפעול מטעם חברת מצפה ארסוף ; אלא שלא זו בלבד שהיתר זה נוצל באורח כזה, בו התיר החייב לעצמו להגיש כמעט לכל בקשה תגובות באורך עשרות עמודים, חלקן הגדול מלא בטיעונים שלא מן העניין, אלא עתה חלוקים כונס הנכסים והנאמן לנכסי החייב, אודות נסיבות מתן ההיתר, האם הסכים הנאמן לאמור לעיל ולמה הסכים, ועוד כהנה וכהנה מחלוקות אשר אך מגבירות את התמיהה הכללית העולה מתיקי פשיטת הרגל של מר בין ושל גב' סייג-סופר כאחד.

אלא מאי? הדיון וההחלטה הנוכחית, אינם בשום פנים ואופן בבחינת קביעת תשתית עובדתית בכל הסוגיות השנויות במחלוקת בנוגע לחברת מצפה ארסוף ולשני החייבים ה"אוחזין" בכספים שעברו דרכה. וודאי שאף לא "מעין משפט" הנערך או מיועד "להרשיע" את הנאמן לנכסי מר בין, כולל על-ידי קביעת תשתית עובדתית בכל הנוגע להתנהלותו בעבר - מול החייב מחד גיסא, וכונס הנכסים הרשמי מאידך גיסא. עניין לנו, בשלב זה, בשאלה פשוטה: נפקותו של ההיתר החריג שניתן למר בין לייצג בעצמו את חברת מצפה ארסוף, והשאלה האם יש מקום לבטלו, אם לאו; הא ותו לא.

לעניין זה, ובלא כל צורך לקבוע תשתית או אשמה בשאלת מה שארע בעבר, הרי מן הראוי לחזור תחילה, בקצרה, על מספר מושכלות ראשוניות.

אכן, אין מחלוקת על העובדה כי חברת מצפה ארסוף הינה, באורח רשמי, ישות משפטית נפרדת מן החייב, ובוודאי שאין פשיטת הרגל של מר בין הופכת באורח מיידי את החברה ל"פושטת רגל" (או, באורח יותר מדויק, חדלת פירעון) בעצמה. נהפוך הוא; קיימים מקרים לא מעטים, בהם נקלעו בעלי שליטה בהווה או בעבר של חברות פעילות לפשיטת רגל, ואילו החברה המשיכה בעסקיה.

אלא מאי? באותם מקרים, דובר על חברות פעילות, אשר להן עובדים או מספר בעלי עניין, והן מנהלות פעילות כלכלית-מסחרית משל עצמן . זאת ועוד; היחס בין החברה לבין בעליה פושט הרגל (בעיקר מקום בוא הוא אוחז את כל או את החלק הארי של מניותיה), הינו כי אמנם החברה עצמה לא הופכת באורח אוטומטי לחדלת פירעון, אולם היא נחשבת לנכס השייך לפושט הרגל, וזאת דרך מניות השליטה שבבעלותו . אי לכך, הרי מניות שליטה שכאלו - ועימן הזכות לשלוט בחברה, לקבל כל מידע השייך לה, ולהשתמש ברווחיה לתועלת הנושים, מוקנית מעצם טיבה לנאמן בפשיטת הרגל (ראה פש"ר 3000/09 בעניין מר אלי רייפמן).

אכן, אין הנאמן זוכה בהכרח בכל מבוקשו מול בעלי מניות אחרים וסולבנטיים של החברה, אולם ודאי וודאי ש אין החייב עצמו יכול להמשיך לעשות בחברה כרצונו ולנהל את עסקיה בלא אישור ופיקוח, כמו לא נקלע מעולם לחדלות פירעון. עוד אעיר, כי מצב דברים זה נובע במישרין מפשיטת הרגל של החייב, ואין הוא משתנה אם החברה או חלק מנכסיה רשומים במדינה זרה; זאת, שהרי הסמכות העקרונית הולכת בעקבות החייב, ובמקום בו הוא מצוי בפשיטת רגל בישראל הרי שהחובה המוטלת עליו להעביר את נכסיו לנאמן חלה על כל נכסיו , כולל כאלו המצויים במדינות אחרות. זאת כאשר לכל היותר, הנאמן - ככל שהוא נכנס לנעלי החייב בנכסים אלו - עשוי להיות כפוף לדין הזר בכל הנוגע להפעלתם, ממש כשם שהיה החייב עצמו כפוף לאותו דין טרם קריסתו.

יוצא, כי זו היא הדרך הנכונה להתבונן בשאלת ייצוגה של החברה שבפנינו.

לעניין זה, עולה לכאורה (דווקא אם אקבל את גרסת מר בין בעניין) כי עסקינן בחברה השייכת לו, ומכאן אף טענותיו בכתובים ובדיון, כי הכספים השייכים לחברה צריכים להיזקף לזכותו, ולכל היותר להיות משולמים לנושיו, להבדיל מנושיה של גב' סייג סופר (הטוענת אף היא לזכאות בכספים).
המסקנה היא, כי חברה זו - אשר לפי ההנחה דלעיל השליטה המלאה במניותיה מוקנית למר בין, אינה אלא נכס של החייב, כמוהו ככל הנכסים האחרים , וככזו היא מוקנית לנאמן . על כן אין לחייב כל זכות מוקנית לייצג את החברה בעצמו ; ודאי וודאי שלא להוסיף ולנהל את עסקיה - גם אם בחו"ל - בלא לדווח ובלא ליתן דין וחשבון ממשי לאיש. זכות לחייב להוסיף ולייצג את החברה הינה עניין חריג בדיני פשיטת רגל, והיא לעולם כפופה לפיקוח, כמו גם לאפשרות כי בית המשפט ישנה את דעתו ויצמצם או יבטל את ההיתר, נוכח חלוף הזמן ושינויי הנסיבות.

זאת, למעשה, הינה הסוגיה הספציפית שעניינה מונח בפני להכרעה כיום; בניגוד למה שעלה מטענות החייב, הרי עסקינן בשאלה שכל-כולה מידת התועלת לנושים בפשיטת הרגל והגשמת האינטרס הציבורי שבחשיפת פרטים על נכסיהם של פושטי-רגל; בשום פנים ואופן אין עסקינן ב"סנקציה" כנגד החייב על תגובה כזו או אחרת שהגיש, ארוכה ולא עניינית ככל שתהא. זאת, אף אם (מטיבם של דברים), אורח התנהלותו כמייצג החברה נלקח בחשבון בכל הנוגע לתועלת או העדר התועלת לנושים.

אין ספק, כי אינטרס מובהק - הן של הנושים הספציפיים בתיקים שבפני, והן של האינטרס הציבורי הכללי, הינו לברר את מהות פעילותה של חברת מצפה ארסוף. על-פניו, דומה כי בדיון נאמרו אמירות סותרות לעניין זה, אולם עולה לכאורה תמונה של חברה אשר אינה מעסיקה עובדים, ואשר לכל היותר משמשת כפלטפורמה לזכויות ולנכסים ברומניה, אשר החייב עושה בהם כראות עיניו; זאת כאשר - בלא כל צורך לקבוע תשתית עובדתית מפורטת בעניין התנהלות וטענות הנאמן לנכסי החייב, דומה כי שליטתו בחברה זו ופעילותה, אם וככל שקיימת, הינה מזערית ביותר, בלשון המעטה.