1. לפניי שתי בקשות בהן יש צורך להכריע כדי לנסות לקדם ואולי סיים את ההליך שנמשך שנים ארוכות.
2. בנק לאומי הגיש בקשה לתיקון שומה שהגיש כנושה מובטח שלטובתו משכנתא על דירה הרשומה בבעלות החייבים. המדובר בחייבים שהיו בעבר פושטי רגל וקיבלו הפטר. עוד מבקש בנק לאומי, כי במידה ותתוקן השומה, יש גם לאשר תיקון תביעות חוב. הבנק מדגיש, כי גם אם יבוצע תיקון השומה, הרי הדבר זמני משום שהדירה טרם נמכרה וכל שיש כיום היא חוות דעת שמעריכה את שווי הדירה. כמו כן, טרם ידוע מהן ההוצאות הכרוכות בהליך מכירת הדירה.
3. כדי להכריע בבקשה זו ראוי לפרט מספר עובדות שעומדות בבסיס ההליכים שהיו. כנגד החייבת ניתן צו כינוס נכסים ביום 20.5.98. בנק לאומי הגיש תביעת חוב בסך של 745,000 ש"ח, כאשר לבנק בטוחה שהיא משכנתא על דירה בבעלות החייבים שהיו בזמנו בני זוג. בנק לאומי העריך בזמנו כי הבטוחה תכסה את מלוא החוב. כנגד החייב ניתן צו כינוס נכסים ביום 30.7.01. באותו הליך הגיש בנק לאומי תביעת חוב בגין חוב של 1,216,000 ש"ח כאשר חוב זה זהה ברובו המכריע לחוב החייבת. בנק לאומי ציין כי יש לו בטוחה שהיא משכנתא על הדירה שבבעלות החייבים. באותה עת העריך בנק לאומי כי שווי הבטוחה הוא 800,000 ש"ח. ביום 9.7.03 אישר הנאמן את תביעת החוב בסכום של 800,000 ש"ח נכון ליום מתן צו הכינוס, זאת לאחר הפחתת שווי חלקו של החייב בדירה, הנאמן אישר כי החוב לעניין דיבידנד יעמוד על 267,000 ש"ח. (היינו מחוב מעבר למימוש הבטוחה).
4. במסגרת הבקשה טוען בנק לאומי, כי ניסה לממש את הדירה משך שנים ארוכות, אולם בכל פעם היו עיכובים מסיבות שונות. בין היתר, החייבת הגישה המרצת פתיחה לבית המשפט וקיבלה צו עיכוב הליכים. התקיים דיון ביום 10.5.10 בו טענה החייבת כי לאחר שיסתיימו הליכי מס שבח, יהיו בידה כספים שיספיקו לשלם את חובה. בנק לאומי טוען, כי החייבת הפעילה לחץ ועל כן הסכים בנק לאומי לעכב את פינוי הדירה לצורך מכירתה עד לחודש ימים לאחר שיסתיימו ענייני מס שבח. הסדר זה קיבל תוקף של החלטת בית משפט. במסגרת ההסדר התחייבה החייבת לאפשר לשמאי להיכנס לדירה כדי להעריך את שווייה, זאת לאחר שהתנגדה לצעד שכזה לאורך כל הדרך. אכן, שמאי העריך את הדירה בסכום של 1,050,000 ש"ח. ביום 21.10.10 פנה בנק לאומי אל הנאמן וביקש לתקן את תביעת החוב בהתאם להערכה המעודכנת של הדירה, כך שסכום תביעת החוב של החייבת לצורך תשלום דיבידנד יעמוד על 568,000 ש"ח וסכום תביעת החוב של החייב לצורך חלוקת דיבידנד יעמוד על 610,000 ש"ח. ביום 24.1.12 הודיע הנאמן לב"כ בנק לאומי כי אין זה רצוי שהוא יחליט בעניין וכי יש להפנות את הבקשה לבית המשפט.
5. בנק לאומי טוען, כי בזמנו נעשתה טעות בהערכת שווי הדירה כאשר הטעות נעשתה בתום לב. לטעמו של בנק לאומי, יש לעדכן את שווי הדירה, היינו לסכום של 1,050,000 ש"ח ולהפחית ממנו 10% בגין הוצאות הכרוכות במכירתה. עוד מוסיף וטוען בנק לאומי, כי את השווי האמיתי ניתן יהיה לדעת רק בעת מכירת הדירה והפחתת ההוצאות שתהיינה בפועל, ורק אז ראוי לשוב ולתקן את השומה. בסופו של דבר מבקש בנק לאומי לתקן את השומה, כך שהדירה תוערך ב-945,000 ש"ח ולתקן את תביעות החוב כמפורט לעיל.
6. החייב טען כי אין מקום להיעתר לבקשה. לטעמו, ההמתנה הארוכה גרמה לכך שהחוב כלפי הבנק ילך ויגדל. לטעמו, מכירת הדירה בשלב זה תכסה את מלוא חובו. החייב מפרט את העובדה כי הוא עזב את הדירה כבר בחודש אוגוסט שנת 2000 והחייבת נשארה להתגורר בדירה לבדה. החייבת היא זו שמסרבת לעזוב את הדירה, מפעילה אישים שונים, לרבות נשיא המדינה וחברי כנסת, פונה לבית המשפט ועושה הכול כדי לעכב את הליכי המכירה. החייב טוען, כי עמדתו מאז ומתמיד הייתה כי יש לממש את הדירה ובמהירות. לטעמו, הבנק הוא זה שנמנע מלממש את הדירה ונמנע מלנקוט באמצעים העומדים לרשותו כדי לבצע מכירה זו. מוסיף וטוען החייב, כי החייבת היא האשמה העיקרית בעיכובים. החייב טוען, כי גם לנאמן חלק בעיכובים אלה מאחר ולא נקט יוזמה כדי לממש את הנכס. החייב טוען עוד, כי לבנק, לחייבת ולנאמן אחריות משותפת לכך שהחוב הלך ותפח והוא טוען כי אין לו חלק בכך.
7. הנאמן טוען בתגובתו, כי בשנת 1998, כאשר הוגשה תביעת החוב של הבנק, לא נקב הבנק בשווי הדירה. רק בשנת 2001 טען כי השווי הוא 800,000 ש"ח אולם לא צירף חוות דעת של שמאי מוסמך. מאחר ובשנת 2008 לא עלה שווי החוב (745,000 ש"ח) על שווי הערובה, לכן לא היה זכאי הבנק לדיבידנד. בינתיים, הצטברה ריבית לחוב והוא עלה לכדי 1,216,000 ש"ח. הנאמן טוען כי שליש מסכום תביעת החוב נובע מריבית בנקאית העולה על הריבית החוקית, ויש להפחיתה על פי הוראות סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל. הנאמן סבור, כי החוב עומד על 800,000 ש"ח ליום צו הכינוס. הנאמן מקבל את הערכת שווי הדירה ליום צו הכינוס בסך 800,000 ש"ח, כאשר על פי הוראות סעיף 134(ב)(3) לפקודה, זקף שני שליש משווי הדירה לחוב המוכר ושליש נזקף לריבית שאינה מוכרת, ועל כן אישר תביעת חוב על סך 267,000 ש"ח. במהלך השנים 2003-2006 שילם לבנק לאומי, כמו גם לנושים אחרים, דיבידנדים בשיעור של כ-44% מהחוב שאושר, וכך גם נעשה כלפי נושים אחרים.
8. מוסיף הנאמן ומציין, כי החייב קיבל הפטר בשנת 2005 והחייבת קיבלה הפטר בשנת 2006. הנאמן, מונה כנאמן לנכסי החייבת בשנת 2008. למרות ההפטר לא הסתיימו ההליכים וחולקו רק חלק מהכספים שנצברו בקופת פשיטת הרגל של החייב. כמו כן, לא שולם דיבידנד לנושיה של החייבת, הדירה לא נמכרה והחייבת ממשיכה להתגורר בדירה.
9. הנאמן טוען ביחס לבקשת בנק לאומי, כי השאלה המרכזית היא שערוך וריבית לאחר מתן צו כינוס. הוא מדגיש, כי בבסיס טענות הבנק עומדת טענה של טעות שנעשתה בתום לב בזמנו, בעת שהוערך שווי הדירה, וכן כי מחיר הדירה השתנה עם השנים. בנוסף, במהלך השנים צובר החוב ריבית בנקאית חריגה, ועל כן נוצר גידול מתמיד ביחס שבין סכום הריבית לסכום הקרן. הנאמן מציין, כי במצב זה אם אכן יתוקן שווי הדירה וכן תוכר העלייה בסכום החוב, הדבר ישנה את היחס שבין שווי הדירה לסכום החוב.
10. הנאמן מפנה בתגובתו לאמור בסעיף 134(ב)(3) לפקודה. על פי האמור שם, מדובר בחוב מובטח כאשר הערובה ממומשת אחרי מתן צו הכינוס, או כאשר שוויה הוערך ונכלל בתביעה. במצב זה, הסכום שמומש או הוערך יהיה מיועד לתשלום קרן וריבית והיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם. לדעת הנאמן, קבלת בקשת הבנק מעוררת קושי, שכן הדבר פוגע בשוויון בין הנושים השונים. לגבי כלל הנושים, המועד הקובע לחישוב החוב הוא יום צו הכינוס, ושינויים לאחר מכן אינם מגדילים את סכום החוב המוכר. לעומת זאת, בנק לאומי מבקש עתה להגדיל את סכום החוב המוכר ולהוסיף עליו ריבית שהצטברה לאחר מתן צו הכינוס. הנאמן טוען, כי במידה ובית המשפט יכיר בבקשה שכזו, הרי שהדבר יוצר תמריץ לבנק להמתין עם מימוש הדירה, שהרי ככל שהדבר מתארך, החלק היחסי של שווי הבטוחה לעומת גובה החוב קטן והחוב המוכר גדל. דבר זה מביא לתוצאה שהנושה המובטח נהנה מיתרון על הנושים האחרים, שהרי חלקו גדל לעומת חלקם, ולמעשה חלקם של הנושים שאינם מובטחים הולך וקטן.
11. הנאמן מציע לבית המשפט לפרש את סעיף 134(ב)(3) לפקודה כך שניתן יהיה לעדכן את סכום החוב רק כאשר חלים שינויים ריאליים בשווי הבטוחה. לפיכך, סבור הנאמן כי אין טעם לדון בנסיבות שהביאו לעיכוב במימוש הדירה. הוא מציע לשערך את שווי הדירה לפי השומה שהוצגה עתה על ידי הבנק, להפחית מכך את הפרשי ההצמדה למדד (ללא ריבית) מיום צו הכינוס ועד ליום עריכת השומה החדשה, כך נלמד אם הייתה עלייה ריאלית בשווי הבטוחה. הנאמן מציע כי אותו חישוב ייעשה גם כאשר הדירה תימכר בעתיד. אותו סכום שיתקבל יש להפחית מגובה החוב וזאת לצורך תיקון החוב בהתאם לחישוב שיתקבל. עוד מציע הנאמן, כי את השווי המשוערך לעיל, שהוא למעשה השווי הנוכחי הריאלי של הדירה, יש לזקוף לקרן ולריבית כפי שהיו ביום צו הכינוס, ולהתעלם מהריבית שהצטברה לאחר צו הכינוס.
12. בסיכום תגובתו מפרט הנאמן את החישובים שמתקבלים לשיטתו. לטעמו, על פי שיטה זו השינויים שמתקבלים הם מזעריים. הנאמן טוען, כי ממילא שמאות אינה מדע מדויק. הנאמן מצביע על כך, כי המרחק בין השמאות הנוכחית שמציג הבנק לבין הערכתו כי הדירה שווה 800,000 ש"ח נכון ליום מתן צו הכינוס הוא של אחוזים בודדים.
13. בנק דיסקונט, שהוא אחד הנושים, גם הוא הגיב לעניין זה. לטעמו, אם תתקבל בקשת בנק לאומי, הדבר יגדיל את תביעת החוב של בנק לאומי מסך של כמיליון ש"ח בשנת 1998 ל-4 מיליון ש"ח בשנת 2010. בנק דיסקונט מצביע על כך כי בנק לאומי התעכב שנים ארוכות למימוש הבטוחה. הוא מצביע על כך, כי לפי סעיף 134(ב)(3) לפקודה, עולה כי הסכום שמתקבל בעת מימוש הבטוחה נזקף לתשלום הקרן והריבית ביחס ביניהן, ועל כן ככל שהריבית עולה ותופחת כך יקטן הקיזוז מקרן החוב בעת מימוש הבטוחה. לפיכך, במידה והדירה הייתה ממומשת לפני זמן רב, כלל לא הייתה נותרת קרן חוב, אולם עתה כאשר הריבית הלכה ותפחה, תיוותר קרן חוב ומרבית הסכום שיתקבל ממימוש הבטוחה יקזז דווקא את הריבית ההסכמית הגבוהה והקרן כמעט ולא תפחת. במצב דברים זה, הניזוקים העיקריים הם הנושים הבלתי מובטחים שישבו והמתינו שנים רבות כדי שהבטוחה תמומש.
14. בנק דיסקונט מפנה לרע"א 9025/03
בנק המזרחי המאוחד נ' בן פורת, פ"ד נט(3) 928. באותו עניין קבע בית המשפט, כי אין לאפשר לבנק שהוא נושה מובטח לנצל לרעה את כוחו וכוח נשייתו, תוך שאי מימוש הבטוחה גורם לגידול בחוב כלפי הבנק ולצמצום בחלקם של שאר הנושים. על בית המשפט מוטלת חובה לפקח על מהלכים שכאלה. גם כאשר בידי נושה יש זכות קניינית, כגון זכות משכון, עליו להפעילה בתום לב. לעניין זה יש גם להתחשב בזכותם של הנושים האחרים, שאינם נושים מובטחים, ועל כן כאשר הדברים חורגים מתחום הסביר, יוכל בית המשפט להתערב.
15. בנק דיסקונט הפנה בתגובתו לפסיקה נוספת, ממנה עולה כי על נושה מובטח להפעיל את זכות המימוש בתום לב.
16. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, הגיב בנק לאומי בתגובה מטעמו לתגובותיהם. בתגובתו חזר הבנק והדגיש, כי ניסה במשך שנים לממש את הדירה אולם התחשב בפניות שונות שהיו אליו בנושא זה, וכן במחלתה של החייבת. הבנק מציין כי כבר בשנת 98' הפעילה החייבת דמויות ציבוריות שפנו לבנק בבקשות שלא לממש את הדירה. בשנת 99' פנה הנאמן הקודם, שבינתיים הוחלף, והודיע לבנק כי בכוונתו לממש את הדירה ואת המשכנתא. הבנק המתין למימוש המשכנתא על ידי הנאמן, אולם אז החלה האינתיפאדה השנייה, ומאחר והדירה נמצאת בשכונת ארמון הנציב, היה ברור כי מכירת הדירה תיארך זמן רב. בינתיים, פנה הנאמן וביקש מבית המשפט רשות להשכיר את הדירה. הנאמן התעלם מכך שבנק לאומי כבר הודיע לו כי הוא מבקש לממש את הדירה. בין לבין, התבקש הכנ"ר להגיב לעניין זה. גם הליך זה נמשך עד שנת 2000, ואז בשנת 2001 ניתן צו כינוס כנגד החייב. בנק לאומי הגיש תביעת חוב כנגד החייב והודיעו על כוונתו לממש את המשכנתא. בשלב זה מונה הנאמן הנוכחי כנאמן על החייב. בשנת 2002 הודיע הנאמן לבנק כי הוא מאשר תביעת חוב בסכום מסוים, וכי אם הדירה תמומש החוב יחושב מחדש. בשלב זה הבין בנק לאומי כי הנאמן הקודם שהיה נאמן לנכסי החייבת מונע את מכירת הדירה. לפיכך, הציע בנק לנאמן הנוכחי כי הוא זה שיממש את הדירה, אולם הוא סירב. בין לבין, התעורר סכסוך בין הבנק לנאמן הקודם לאור התנהלותו, ובשנת 2003 הודיע הבנק לכנ"ר כי הוא מתכוון לממש את הדירה. באותו זמן התנהלו מגעים באשר למכירת הדירה לאור מצבה של החייבת. נערכו התכתבויות שונות בין הצדדים, מונה עו"ד בלשכת ההוצל"פ ככונס נכסים לצורך מימוש הדירה. בשנת 2003 ניתן צו לפינוי הדירה ונשלחה לחייבת התראה כי עליה לפנות את הדירה. או-אז, דווקא ממשרדי הכנ"ר פנו אל הכונס וביקשו ממנו לעכב את פינוי החייבת עקב מחלתה. נערכה פגישה במשרדי הכנ"ר ובה השתתפו כל הגורמים הרלבנטיים, ובה סוכם בסופו של דבר להמתין עם הפינוי עד ליום 1.9.03, וזאת כדי לאפשר לחייבת לשום את הדירה וכן הכנ"ר יבדוק פעם נוספת את תביעת החוב של הבנק. ביום 9.7.03 בדק הנאמן הנוכחי את תביעת החוב וכן ציין במכתבו כי במידה והדירה תימכר, החוב יחושב מחדש. בהמשך לא קרה דבר, החייבת הייתה במצב בריאותי קשה והיא סירבה לאפשר לשמאי לבקר בדירה. משכך, חודשו הליכי הפינוי וביום 17.9.03 נשלחה הודעת פינוי מיום 5.11.03. בעקבות כך פנתה החייבת לנשיא המדינה וכן לאנשי ציבור נוספים כדי שימנעו את הפינוי עקב מצבה הבריאותי. בעקבות דיון שהתקיים בבית המשפט ביום 2.9.04, ניתנה החלטה כי יש לערוך אסיפת נושים ולנסות להגיע להסדר. באותה אסיפה הציע ב"כ הכנ"ר כי לגבי הדירה יתקיים מו"מ בין החייבת לבנק לאומי במטרה לנסות להגיע להסדר. החייבת הציעה בהמשך, כי הדירה תעבור לבעלות הבנק והיא תהיה דיירת מוגנת בדירה, אולם הבנק דחה הצעה זו. בשנת 2005 הסכים הבנק לעכב את ההליכים לשנה וזאת לאור מצבה הבריאותי המיוחד של החייבת. בדוח שהגיש הנאמן הקודם לבית המשפט נכתב, כי הבנק הסכים לדחייה תוך התחשבות במצבה הבריאותי של החייבת. ביום 27.11.05 הגישה החייבת בקשה להפטר. החייבת ביקשה להימנע מפינוייה מהדירה עקב מצבה והציעה שפירעון החוב ייעשה ממכירת נכס ברובע היהודי. עמדת הכנ"ר הייתה באותה עת, כי למרות שמדובר בנושה מובטח, ראוי למצוא פתרון במסגרת הליכי הפש"ר. ביום 5.9.06 ניתן הפטר לחייבת אולם נקבע כי אינו חל על זכויות החייבת בדירת המגורים המשועבדת לבנק לאומי. באותה עת גם ב"כ בנק לאומי חלה באופן קשה והוא עבר טיפולים ממושכים עד שנת 06'. לאחר שהבריא התברר כי בינתיים החייבת הבריאה, ואז בחודש יולי 2008 הודיע הבנק כי אין עוד מקום לעכב את ההליכים, הודע לחייבת כי עליה לפנות את הדירה ואם לא תעשה כן, תהיה פנייה מחודשת ללשכת ההוצאה לפועל. בעקבות כך, הודיע הנאמן במכתב מיום 28.8.08 כי ראוי להמתין עד שהדברים יתבהרו, ואולי ניתן יהיה לפרוע את חוב המשכנתא מבלי לממש את הדירה. ביום 27.11.08, למרות שכבר היה מועד פינוי לדירה, קבע ראש ההוצל"פ כי ראוי להמתין 20 יום כדי לנסות להסדיר את החוב. ביום 24.12.08, לאחר שהחייבת פנתה לבית משפט זה בבקשה לעכב את הפינוי, נדחתה בקשתה. שוב החלה החייבת להפעיל אנשי ציבור, בינתיים ההליכים התנהלו ועוכבו לחלופין בלשכת ההוצאה לפועל. ביום 6.5.10 הגישה החייבת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי ואז עוכב הפינוי, כאשר בדיון מיום 10.5.10 הוצגה אותה הסכמה עם החייבת כפי שפורטה לעיל, היינו עיכוב הפינוי עד חודש ימים לאחר שיסתיימו הליכי ההוצל"פ.
17. באשר לפן המשפטי, טוען ב"כ בנק לאומי כי אין פוגעים בנושה מובטח אלא אם כן פעל בחוסר תום לב. לטעמו, הבנק פעל בתום לב מוחלט, שהרי התחשב במצבה של החייבת, לפניות שהיו אליו וכדומה. בנק לאומי סבור, כי דווקא הוא זה שנפגע פגיעה מהותית, שהרי אם הדירה הייתה ממומשת לפני שנים, כי אז היה מכסה את רוב החוב, כולל הריבית שהצטברה עד אז, ואילו כיום אילו תימכר הדירה, יכסה רק חלק קטן מהחוב. המחשבה שהבנק המתין למכירת הדירה כדי שהריבית תלך ותתפח מוטעית, שהרי אין נכס שיכסה לאחר מכן את הקרן והריבית. באשר לנזקים שנגרמים כביכול לנושים האחרים, מצביע בנק לאומי על כך שהוא מימן את מגורי החייבת במשך שנים רבות. לחייבת הייתה חנות שנמכרה, חלק מדמי השכירות הייתה החייבת מקבלת למחייתה ואילו השאר הצטבר בקופת פשיטת הרגל. אילו הייתה החייבת מפונית מהדירה, היה החלק שמצטבר בקופה קטן יותר משום שסכומים גבוהים יותר היו מופרשים למחייתה של החייבת ולדמי שכירות, ולמעשה כלל הנושים נהנו מכך שהחייבת גרה במשך שנים בדירה. מכאן, לטענת בנק לאומי לא הופר השוויון שבין הנושים, גם כאשר הדברים קשורים ליחס שבין נושה מובטח לבין הנושים שאינם מובטחים. בנק לאומי מצביע על כך, שתמיד כאשר קיים נושה מובטח הוא יהיה עדיף על פני נושים שאינם מובטחים. מדובר על ההעדפה המותרת על פי חוק. באשר לפרשנות סעיף 134(ב)(3) לפקודה, טוען ב"כ בנק לאומי כי הפרשנות פשוטה וברורה, והוא מפנה לע"א 1202/95
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חן לבנת עו"ד ורות כהן עו"ד הנאמנים על נכסי החייב סידי קאן ודב רועי, פ"ד נג(3) 759. באותו עניין נקבע, כי סעיף 134(ב)(2) לפקודה מתייחס למימוש ערובה לפני מתן צו הכינוס, ואילו סעיף 134(ב)(3) לפקודה מתייחס למימוש ערובה לאחר צו הכינוס, כאשר בשני המקרים סכום המימוש ייזקף בחלקו על חשבון הקרן ובחלקו על חשבון הריבית המוסכמת, המגיעה עד ליום המימוש. לטענת בנק לאומי, זהו סעיף ספציפי לעניין פשיטת רגל, לעומת סעיף 75 לחוק ההוצל"פ הקובע הסדר שונה, כאשר שם בעת מימוש, הסכום נזקף תחילה לכיסוי כל הריבית והיתרה לכיסוי הקרן. עוד מפנה ב"כ בנק לאומי לתקנה 89 לתקנות פשיטת הרגל, המתייחסת לשלב שלאחר מימוש הערובה, כאשר אז רשאי הנושה לתבוע את חובו העודף על סכום הנטו שהתקבל מהמימוש. מכך מבקש ב"כ בנק לאומי להסיק, כי מדובר לפני המימוש בהערכה בלבד של הבטוחה, ולאחר מכן משמומשה הבטוחה, מתקנים את תביעת החוב, כך שהנושה תובע את העודף שנשאר אחרי סכום נטו שהתקבל מהמימוש. בנק לאומי מצביע על כך, כי גם הנאמן השתהה במכירת הדירה, ובירך על כך שבנק לאומי מתחשב בחייבת וגם ביקש בעצמו לעכב את ההליכים.
18. לסיכום טוען בנק לאומי, כי אפילו התרשל הבנק ונהג בחוסר תום לב, הסנקציה היא שבמקום הריבית המוסכמת ייעשה חישוב לפי ריבית של פש"ר או לפי הפרשי הצמדה וריבית כדין, וזאת כפי שנקבע ברע"א 9025/03
בנק המזרחי נ' בן פורת הנ"ל, שם התקבל ערעור הבנק על החלטת בית המשפט המחוזי, שלא פתח בהליכי מימוש למרות הבטחות. נקבע באותו עניין כי הבנק לא יהיה זכאי לקבל ריבית הסכמית אלא את ערך החוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
19. בדיון שהתקיים ביום 6.6.12, הביע ב"כ הכנ"ר את עמדתו כי יש להותיר את העניין עד לשלב בו תימכר הדירה, באותה עת נדע מהו הסכום שיתקבל, מהן ההוצאות של הליך המכירה ואז ניתן יהיה לערוך את כל החישובים.