מונח בפני ערעור על החלטת הנאמנת לנכסי החייבת, יהודית מתוק, בה נדחתה תביעת החוב של המערער - בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:
"המערער" או
"הבנק"), בסך של כ-59 מיליון ש"ח.
1. תביעת החוב של הבנק מסתמכת על ערבותה של החייבת לחובותיה של חברת אפרים מתוק ובניו בע"מ (להלן:
"החברה" או
"אפרים מתוק"), וזאת על פי כתב ערבות מתמדת, ללא הגבלה בסכום, שעליו חתמה החייבת ביום 9.11.1998, לטובת הבנק, וזאת על פי דרישתו ולצורך עיבוי בטוחות החברה כלפיו.
ביום 20.10.1998, מספר שבועות קודם לחתימה על כתב הערבות, התמנתה החייבת כדירקטורית שלישית בחברה, לצד שני אחיה - הרצל ומנשה מתוק, שהם גם בעלי השליטה בחברה. אין חולק כי מינויה של החייבת לדירקטורית נעשה על פי דרישת הבנק, והוא אף ערך את פרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה, בה התקבלה ההחלטה על מינוי החייבת, והעבירה לחתימתם של שני הדירקטורים האחרים.
2. בהחלטתה מיום 27.6.2004 קבעה הנאמנת כי החייבת לא שימשה בפועל כמנהלת בחברה, אלא כי מינויה היה פורמאלי בלבד. עוד קבעה הנאמנת כי המינוי נעשה שלא כדין, ובניגוד לתקנון החברה. משכך, קבעה הנאמנת כי יש לראות בחייבת "ערב יחיד", כהגדרת המונח בסעיף 19 לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק"), וכיוון שהערבות מיום 9.11.1998 אינה מוגבלת בסכום, הרי שלאור הוראת סעיף 21(ב) לחוק, פטורה החייבת מערבותה.
המערער אינו חולק על העובדות העולות מהחלטת הנאמנת אלא שלטענתו הנאמנת שגתה במשקל שהעניקה לעובדות מסוימות, ובמסקנות המשפטיות שהסיקה מהן. לטענת המערער הנאמנת נתנה משקל יתר לפורמאליות, וטוען כי מהמסמכים שהוצגו בפניה היה עליה להגיע למסקנה הפוכה ולאשר את תביעת החוב. מכאן ערעור זה.
3. סעיף 21 לחוק הערבות קובע כי מקום שבו
"לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב - פטור ערב יחיד מערבותו"
. סעיף 19 לחוק מגדיר ערב יחיד בהאי לישנא:
"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה ; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד ; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" - כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968"
הגדרת "בעל עניין בתאגיד" בסעיף 1 לחוק ניירות ערך כוללת, בין היתר, את "מי שמכהן כדירקטור של התאגיד".
הערבות נשוא בקשה זו הינה ערבות שאינה מוגבלת בסכום. משכך, ולאור סעיפי החוק שהובאו לעיל, יש לקבוע האם במועד הרלוונטי היתה החייבת בעלת עניין בחברה הלווה, וכנובע משאלה זו - האם יש מקום להחיל על החייבת את ההגנות שמקנה חוק הערבות ל"ערב יחיד"?
4. קודם שנבחן את נסיבות המקרה דנן, מן הראוי לעמוד על התכלית העומדת ביסודו של פרק ב' לחוק הערבות, הדן בערב יחיד ובערב מוגן. כדי לעמוד על הרקע לחקיקת פרק ב', מן הראוי להביא מדברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) ה'תשנ"א - 1991 [ה"ח תשנ"א, עמ' 331]:
"בשנים האחרונות התפתחה תופעה חמורה של פגיעה קשה בערבים החותמים על ערבות לעמיתים לעבודה, לידידים או לבני משפחתם. החתימה על ערבות גרמה להרס כלכלי של הערבים במקרים רבים, כאשר הוחתמו ערבים על ערבות על סכום מסוים, וזה תפח למימדים עצומים. במקרים רבים נאלצו הערבים למכור את רכושם, ולא היה די בו לפרוע את ערבותם...
מטרת החוק המוצע היא להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות בלתי מוגבלת"
[ההדגשה הוספה; ו.א.]
הנה כי כן, נוכח המחוקק לדעת כי ישנה בעייתיות בהותרת חופש ההתקשרות בידי הערב, באשר הדבר מביא "לתוצאות בלתי נסבלות", כלשון דברי ההסבר להצעת החוק. תוצאות אלו אינן רצויות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית, ולפיכך קבע המחוקק הגבלות מסוימות החלות על המלווה (בדרך כלל הבנק) במקרה של ערב שאינו תאגיד, ומטילות עליו חובות מסוימות שאם לא עמד בהן, יכול הדבר להביא לבטלותה של הערבות. הגבלות אלו, יש לציין, הינן קוגנטיות, והן שוללות אף מהערב עצמו את היכולת להתנות עליהן - הדבר אמנם עומד בניגוד לעקרון חופש החוזים, אך הוא נועד להגשים מטרות חברתיות אחרות המצויות ביסודו של פרק ב' לחוק הערבות, כאמור לעיל.
בין כל אותן הגבלות, מחיל החוק חובה על הבנק המלווה, לציין בכתב הערבות את גובה הסכום הנערב, וקובע, כאמור, כי אם לא ננקב בכתב הערבות סכום קצוב - הערבות כולה בטלה. משכך, לעניננו - אם ייקבע כי החייבת הינה "ערב יחיד", הרי שלאור כך שהערבות הנידונה אינה מוגבלת בסכום - תהא הערבות בטלה. השאלה שעלינו לברר, אם כן, הינה - האם היתה החייבת, במועד הרלוונטי, דירקטורית בחברה?
לעניין זה, כאמור, העלו הצדדים שתי שאלות - האחת, האם
מינויה
של החייבת לדירקטורית נעשה כדין; השניה - האם
שימשה בפועל
כדירקטורית. סבורתני כי התשובה לשתי השאלות - שלילית.
5. כאמור, ביסודו של חוק הערבות מונח מסר חברתי ברור, והוא - רצון המחוקק למנוע מהיחיד (להבדיל מתאגיד) מלקחת על עצמו התחייבויות שאין להן שיעור, עבור אדם אחר, כאשר הוא, הערב, אינו נהנה מההלוואה, אלא רק נושא בסיכון שלא תיפרע. עם זאת, קבע החוק חריגים להגדרת "ערב יחיד", ובכללם בני זוג, שותפים ובעלי עניין, שהמשותף להם - זהות אינטרסים בינם לבין הלווה. המדובר בחריגים ברורים ומוגדרים, ובהיות חוק הערבות חוק קוגנטי, לא ניתן להרחיב את הגדרת החריגים, ולהסיר את הגנת החוק מעל ערבים נוספים שלא נכללו בחריג. ככל שמתעוררת שאלה פרשנית בענין זה, יש לנקוט בפרשנות הפועלת לטובת הערב, ולא לטובת הבנק.
לענייננו - אין חולק כי מינויה של החייבת לדירקטור בחברה נעשה לפי דרישת הבנק, שאף טרח והכתיב את לשון פרוטוקול אסיפת דירקטוריון החברה, והעביר את הפרוטוקול לחתימת הדירקטורים. אין חולק גם כי קודם להחלטת הדירקטוריון מיום 28.10.1998 לא היה לחייבת מעמד רשמי כלשהו בחברה. משכך, ובהתחשב בזמן הקצר שבין המינוי לחתימה על כתב הערבות, מתקבל הרושם, הברור, כי מינויה של החייבת לדירקטור בחברה נעשה למראית עין גרידא, ומתוך מטרה אחת ויחידה, והיא - "להכשיר" את החייבת להיות ערבה לחובות החברה, ללא הגבלה בסכום, תוך עקיפת הוראות פרק ב' לחוק הערבות על ידי מינוי פורמאלי.
אין זה סוד שביחסי הכוחות שבין הבנק לבין הלווה והערב, במרבית המקרים ידו של הבנק על העליונה. קל וחומר, כאשר עסקינן בחברה המצויה בקשיים כלכליים וזקוקה לאשראי שמספק לה הבנק כאויר לנשימה. במצב דברים שכזה יכול הבנק, על נקלה, להעמיד כל דרישה בפני לקוחותיו, ומטבע הדברים - רבים הסיכויים כי דרישותיו ייענו. מטעם זה, איני יכולה לייחס חשיבות לטענות כגון
"יש לבחון את כוונת הצדדים"
או כי
"החייבת הסכימה להיות דירקטורית"
, המועלות על ידי המערער - שהרי אין בהסכמת החייבת או בכוונת הצדדים, כדי לאפשר התניה על המגבלות הקבועות בחוק.
מתן גושפנקא למהלך כגון זה שנקט הבנק במקרה דנן יוביל למצב בו בכל מקום בו יתבקש יחיד לערוב לחובות חברה, יבקש הבנק למנות את הערב לדירקטור בחברה, ובכך ייעקרו מכל תוכן הוראות פרק ב' לחוק הערבות - תוצאה זו לא זו בלבד שהיא עומדת בניגוד לרצון המחוקק, אלא היא אף תביא לאותן "תוצאות בלתי נסבלות" שפרק ב' נועד למנוע. אין כל פסול ברצונו של הבנק לעבות את בטוחותיו בעת שנוכח לדעת כי החברה נקלעה לקשיים, אלא שאין בכך כדי לאפשר סטייה מהוראותיו המפורשות של חוק הערבות.
6. טוען הבנק כי "דירקטור" אינו רק מי שמונה לכהן ככזה, אלא גם כל מי שמשמש בתפקיד שכזה, "יהא תוארו אשר יהא" (כלשון סעיף 1 לפקודת החברות), אך בנסיבות המקרה דנן, התרשמה הנאמנת כי לא ניתן לראות בחייבת כמי שכיהנה כדירקטורית בפועל בחברה. כפי שציינתי בהחלטתי בעניין
אריה יצחקי נ' רו"ח חן ברדיצ'ב, הנאמנת הינה הערכאה הדיונית הדנה בתביעת החוב, ואם התרשמה, ממכלול הראיות שהוצגו בפניה, כי החייבת לא תפקדה כדירקטורית בחברה - אזי איני רואה מקום להתערב בהחלטתה.